Our Kehile, as known, stands out as a unique one. We take pride in being from the few very last kehile's that still carry that "Alte heim" flavor. And without any doubt that the focal point and center of the community, and the place where achdus and oneness pulsates from within, is the Grand shul on the Oosten street.
The shul that serves as the place where the kehile at large comes together is akin to ohelmoeid. Be it Shabbos shuvo drashos or shiurim in pilpul from the Mara d'asra, to hachtaros and so much more.
The grand Oosten shul, as known, has been standing for well over one hundred years. Its history intertwined the history of the Antwerp Jewish community at large, and specifically the KehileMachsikeiHadass.
The shul has witnessed the establishment of the Jewish community and its growth after WWI, and its demise during WWII when the Brutal Nazi regime came to power. It then witnessed the community licking its wounds and getting back on their feet after the war ended, until today where the Antwerp community serves as an exemplary community for all others around the world.
A brief historical overview on the establishment of the shul
Over one hundred and thirty years ago in the year of 1892 six different shuls decided to merge and come together to create an orthodox kehile and named it Machsikei Hadass.
The founders called a meeting, which took place on the Korte Kievit straat and was attended by about 150 people. At the conference, R' Avraham Ullman (a brother of Harav Noach ZviUllman who later became the Rav and Dayan of the Kehile), R' Yosef Blitz, R'Shulem Feiner, R' Hershel Krengel, and R'Yitzckok Ratzferter, R' Yaakov Eissenman were all present. In the year of 1910 the Kehile got its official recognition from the government.
One of the first things the young kehillah saw that was needed, was a beis haknesses. Until then, the only ashkenazi shul in the city was the "hollendishe" on the Bouwmeester st. which is closer to the Antwerp port, since in those days most Jews were involved in import and export. But as the Jewish community started gravitating towards diamonds and move more towards the city center, there was a need for a beis haknesses an beis medrash in the area. for this reason, building a shul was a priority for the Kehile, after its official recognition.
Therefore, in the year of 1912 the budding kehile bought a sizable plot of land; Oosten #43-44-45 facing the train tracks leading out of the station. The plot really was a combination of two plots one on Oosten and one on LangevanRuusbroek.
The kehile hired the construction company "Vooruitzicht" (which still exists today), and brought Mr. JulesHoffmen to manage the project, it was his first and only time he would be involved in a Jewish project (It also turned out to be his very last project before WWI broke out).
The plan was to build a "BeisHaknesses" with women's Gallery that would be able to accommodate no less than 1000 people, adjacent to this the plan also included a "Beis Hamedrish" with a women's gallery. The reason for two places of worship was satisfy the Polish and Russian immigrants who were accustomed to praying in Batei midrasheim, whereas the people coming from Germany and its environs were accustomed to praying in Batei k'nsios.
The amount allocated for the building totaled 171,126, and the amount for the furnishings totaling to sum of 17,860.
Right after the sale of the plot was completed (1912) the construction plan got underway. After a minor issue with the mortgage, the construction commenced, and continued until the outbreak of WWI in August of 1914.
During the war most of the building was already standing. Until today one can still see two stones, one on each side of the aron hakodesh that have the inscription "האבנים האלו הובאו מארצינו הקדושה לזכרון לבני ישראל לדרתם"which carries the numerical value of תרע''ד. Although the shul was not ready for use in the year of 1916, in the midst of the war it was used by Jewish soldiers fighting for the German Army (There is a photograph of Jewish soldiers praying in the empty main sanctuary).which carries the numerical value of תרע''ד. Although the shul was not ready for use in the year of 1916, in the midst of the war it was used by Jewish soldiers fighting for the German Army (There is a photograph of Jewish soldiers praying in the empty main sanctuary).
After the war's end, in the year of 1918, the Beis hakeneses started being used on a permanent basis, and after a short period the Beis medrash also went into regular use.
*
When one contemplates and delves in to the way the shul was built, one can see the amount of brain power that was put into the layout and design. It is also important to mention the halachic aspect that was taken into consideration when designing the building as we will soon see.
If one were to study the building plan, they would see that maximal space use.
From the east to west, the whole plot was used for the main sanctuary with the woman's section being built on top of that. The rest of the rooms were built in front of the main sanctuary, the "chaider sheini" on the right and the living quarters for the concierge, on the left.
On the first floor in the anterior of the building, the Beis hamedrash was built, and to its right a cheder sheini. On the second floor the Ezras nashim was built, and to its right was the apartment ofHarav Mordechai Rosenberg zt"l hy"d who lived there up until the war.
As mentioned, the shul was built on the plot of #43-45, building #42 which is part of the building today had nothing to with the shul when it was built. A few years before WWII it was donated to the Agudas Yisroel and only after a fire broke out in 1962, was it incorporated as part of the main building as a kiddush hall for the Beis hakesses and for the Beis medrash, it also gave the room for expansion to the Ezras nashim.
The building style of the shul was strikingly different than most of the shuls in the times, as they were all still built or being built with Romanesque design, and some still with oriental designs. The Machsikei hadass shul was built with a more modern design called Art Nouveau", as is evident from the shape of its doors and windows. The façade of the building was made of hewn natural stone. The only thing that was built in oriental style is the two turrets rising above the building with the luchos on them.
In contrast to the façade that look quite simple and unassuming, the interior was breathtakingly grandiose. The center of the main sanctuary rising up the floors with beautiful marble pillars topped with golden crowns lining the side of the room. Grand copper chandeliers hung from the ceiling while smaller ones complimented them from the sides and from the walls. A bimah gated with pillars of marble sat in the center with four menorahs on its four ends.
The highlight of the shul's beauty comes from the eastern wall. Two yellow marble pillars rise up, with the steps between them giving a regal impression. At the top of the steps, there was a platform to allow the kohanim to duchen, and on the south side stood a large brass menorah.
On the eastern wall after ascending another three steps, stood a grand and breathtaking Aronhakodesh, flanked by two formidable hand carved pillars that rise till the ceiling. With the words "כתר תורה"rising over them. On the two sides of the pillars, there were doors that opened to sfarim shelves, on the doors of those book - shelves are the two stones which we mentioned just earlier.
In the years between 1920-1930, stained glass windows were installed to add to the beauty that befits such a holy place.
In the same time period, the walls and pillars were painted using intricate designs and eye-catching colors (just some of the pillars were made of marble).
Almost all of the murals on the walls between the Beis hakneses and the Ezras nashim, and between the Ezras nashim and the ceiling were painted after the war by Jewish painters, as can be seen by their signatures.
The paintings depict notable items and festivals among others. These include the twelveshvatim, arbaminim a sefertorah, a menorah etc.
It is without doubt that the founders of the shul, and those leading it in the years to come, did all they could can to glorify and sanctify the shul. As the pasuk says "זה א-לי ואנוהו" which can be interpreted to "אבנה לו נוה''."אבנה לו נוה''.
*
HALACHOS REGARDING THE BUILDING OF A BEIS HAKNESESS, WHICH WERE THE BASIS ON WHICH THE SHUL WAS BUILT
Edited by Harav David Sheinberger shlit"a
The shul was built over one hundred years ago, between the years 1911-1917, by true YireimUshleimim. At the time of its construction, the kehillah was run by Harav Noach Zvi Ullmanzt"l, and Harav Mordechai Rottenberg zt"l, and the then heads of the kehile.
It is self-understood that building such grand project takes a lot of thought time and effort, and can not be done without a Moire Derech involved in every aspect in order for it to be built according to halchah and custom. Although the founders didn't leave any factual reasons for why they did this or the other, by delving in to the Rishonim and Achronim we can clearly see the reasoning behind everything they did.
1. The immense investment in beauty a design
From just by looking at the shul, it is clearly visible that it was made to be as nice as possible, both the interior and exterior. As it is brought from the Zohar and Rambam as well, that when one builds a shul he should build so, that it should be nicer than his home. The interior of the main sanctuary is very high, as also brought down by the Rambam.
2. The 3-meter turrets on the roof of the shul.
The reason for these two turrets is likely because the founders wanted the shul to be as tall as possible. As it is brought in the Shulchanaruch that a shul should be the highest building in the city. He adds that today that it is almost impossible, since all buildings are built much taller, one should still try to build his shul as tall as he possibly can. And the turrets, since they're there for design they are therefore considered part of the height of the building.
3. The lobby of the shul
The lobby of the shul is very grandiose. The "Bach" writes the lobby of a shul should be grand and have tall double doors, akin to walking into the "Heichal of the Beishamikdash.
4. The entrance to the shul
The entrance to the shul is located on the western wall, as brought by poskim. It is interesting to note, that the main door opens to two smaller doors facing east and west as it is brought in sefarim, since this is the way that it was in the beis hamikdash.
5. The Aron hakodesh
When reaching the area of the Aron hakodesh, one will see two immense pillars on each side, corresponding to the two pillars that Shlomo Hamelech put at the entrance of the "Ulam" in the Beis hamikdash. It is interesting to note, that the only pillars in the shul that are round, are these two and the two on the Aron hakodesh itself. These four being reminiscent of the Bais Hamikdash. Going up the stairs one will see that there two flights of stairs, one made of three stairs and one made of four. This is probably done this way to cover two conflicting minhagim if there should be three or four steps.
The space between the two flights of stairs in used for the Kohanim to stand when they go up to dichun. This is also the place where the Baal darshan stands. Since there is another flight of stairs, he is not standing on the same "Reshus", thus negating the problem of having his back facing the Aron hakodesh..
To the right of the Aron hakodesh, there a large brass menorah with a big stone base, reminiscent of the menorah in the Beis hamikdash.
As mentioned, there are three more steps until the Aron hakodesh. About a meter away from the Aron Hakodesh, on the right and left side of the three steps, there are two pillars about the height of a grown man. These pillars are there to mark a clear line where the area of the Aron hakodesh begins. Just like entering the heichal where the holy luchos were kept.
In an interesting note, just like the entrance to the Heichal, there are two small doors on each side of the Aron hakodesh.
There is crown over the Aron hakodesh with the word "Keser torah".
A mural of the Lichos is on the ceiling right over the Aron hakodesh, and can only be seen if one stands in the Aron hakodesh area and looks up.
Following ancient minhagim, there is a round window over the Aron hakodesh, as it is brought by poskim that there should be a window facing Jerusalem, this minhag can be found in ancient shuls, such as the "Altnui shul" and the shul of the "Rema".
6. The two stones from Eretz Yisroel set into the eastern wall
There are two stones, one on each side of the Aron hakodesh that were brought from Eretz Yisroel. Each of the stones have the following inscription;"האבנים האלו הובאו מארצינו לזכרון לבני ישראל לדרתם לפ"ק – כי רצו את אבניה ואת עפרה וחננו""האבנים האלו הובאו מארצינו לזכרון לבני ישראל לדרתם לפ"ק – כי רצו את אבניה ואת עפרה וחננו"
It is also possible that the stones are there for "Zecher l'churban.
7. The "Amud"
The Amud is opposite the Aron hakodesh, but was intentionally placed about a half-meter to the right, to differentiate from the more modern shuls, who insisted that it be directly opposite.
The Amud is not lower than the rest the shul like some shuls of that time, rather it is uniform with the rest of the shul, like we have seen in the shuls from some Gedolim. Including the Rema, the MaseisBinyamin, and a few others.
8. The "Bimah"
The Bimah sits in the center of the shul, as is the "Minhag".
It is gated, so that if someone is standing with a Sefer torah the khal doesn't need to stand up. (So was the minhag in the shul of the Rema in Krakow.)
There are three steps on each side of the bimah, which is according to the psak of the MageinAvraham.
There are two metal plates on the bimah to hold the sifrei torah when they're not in use, following the minhag of Pressburg.
It interesting to note, that the bimah in place today is not the original bimah. The current bimah was built in 1984. The new bimah is just about the same, the only difference being the floor which is made of marble, contrary to the original which was made of wood.
There is a small window over the bimah which can be opened for a "Chuppah". It is known that Harav Mordechai Rotenberg zt"l used it for a chuppah, and so did Harav Kreizwerth zt"l.
9. The paintings and murals on the walls and ceiling
Paintings and murals in shuls of Psukeim and m'amarei chazal is an old minhag that dates back to the Kadmoinim, as is prevalent in the shuls from that time period.
The murals were made specifically higher than the line vision, so that they wouldn't distract people from their davening.
A beautiful mural of the Har Sinai adorns the domed ceiling over the Aron hakodesh. And its center a painting of the "Luchos with the "Aseres hadibros". On the Aron hakodesh its self the pasuk"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" . .
The meimarchazal"הוי עז כנמר קל כנשר" is painted on the uppermost parts of the wall in the shul
On the wall of the Ezras nashim facing to the inside of the shul there are murals of the Shvatim on one side, and the twelve months of the year on the other side.
10. The windows
The Shulchan aruch states, that there should be twelve windows in a shul. However, the Eshel Avraham adds, that the Shulchan aruch meant that there shouldn't be "less" than twelve, but it is permissible to have more.
The walls of our shul boast no less than twenty windows (14 round and 6 rectangle)
to add light Thirteen windows were installed on the ceiling, as it is brought is sefarim that a shul should have lots of light.
The windows were installed pretty high, so that people wouldn't look out and lose concentration of the davening.
It’s interesting to mention that today there is 650 lights in the shul. It is quite possible that this was an unsuccessful attempt to copy the Portuguese shul in Holland that has 613 lights… (One of our readers shared that the Churvah shul in Jerusalem has 650 lights, and have minhag to turn them all on, on Shabbos Parshas Behaloschah.)
11. The floor
The floor of the shul is made of wood in accordance with Shitas Rashi that says, that a floor in a shul should be made of wood.
12. Eiruvei chatzeiros
A box of glass on the western wall contains the eiruv for the entire city.
13. The shul seating
The seating of the shul is as follows, the Rav and the Av Beis din sit on the right side of the Aron hakodesh, as brought in the sefarim hadoshim. The general seating of the shul is according to the Rema, which states the "Zkeinim sit at the front facing the oiloim.
The seating up front is set up in a semi-circle, similar to how the Sanhedrin sat in the Beis Hamikdash.
A look into the rich history of the Oosten shul
Now that we have so thoroughly explained the way the shul was built, and all the details of how it was built with such strong adherence to halachah giving attention to every minor detail, we will now go through the history of the shul throughout the years.
As mentioned, the shul was finally completed after WWI.
Over the first few years, more and more people joined the shul. These people either came to live in Antwerp from other countries, or were people that joined from other small Batei Midrashim. The climax was on the Yomim noiraim, when the shul was filled to its limit.
After just a few short years the oiloim grew exponentially and the shul could not accommodate all its mispalelim due to the lack of space.
R' Yonah Hertz, the devoted gabbai and longtime mispalel in the shul relates, that when he came to live in Antwerp in the year of 1960, there were hundreds of mispalelim every Shabbos, and on the yomim noraim, there were over 600 mispalelim, with same amount being in the Ezras nashim.
Harav Rottenberg, and Harav Kreizwerth, davened in the shul every Shabbos morning.
The shul always had a permanent chazzan. Over the years the shul had a few quite renowned chazzanim. The chazzan Yaakov Guzmann z"l came from Moscow to sing at the Chanikas habayis. In the year of 1927 the famed R' Yossele Rosenblatt z"l came for visit in Antwerp an was honored with maariv on Shabbos in our shul.
In the year of 1936, our mispalelim were honored to have the world class chazzan R' Moshe Kosovitzki z"l come and sing for them.
The chazzan Yehudah Leib Muller also sang in our shul.
The head of the shul choir was Aryeh Leib Gantman z"l. before he came to Antwerp, Mr. Gantman was the maestro in the Czar's army is Russia, and rouse the rank of captain. (Pretty rare for a Jew.) He continued this in the Red Army as well. After his discharge from military service, he started discovering his Yiddishkeit, and became Frum. He left Russia for Antwerp, and was offered this position.
(If one was to go to the shul, they would see that on the second floor over the Ezrasnashim there is a choir gallery).
After WW2 ended the shul was once again in use. Since the Van De Nest shul was destroyed during the war the two kehillos davened together in the Osten shul. The Maestro Gantman and his family had survived the war, and returned to serve as Maestro until he tragically passed away, when he fell off the choir gallery. The shul also had a chazzan sheini that served as the baal koreh and sometimes baal tefilah as well.
It is interesting to note that many chuppahs were joyously celebrated in the shul on the bimah. The kabollas ponim for the chosson took place in the cheider sheini that was a room off the mizrach. There was a matzah oven in the basement of the shul that was used for עבודת יד מצות until the fire in 1963.עבודת יד מצות until the fire in 1963.
*
שאלי שרופה באש לשלום אבליך המתאוים שכן בחצר זבליך. אל תוך רחובה כנדחת ושרפו שלל עליון אשר תמאס לבוא קהליך:
In the following chapter we will cover a sad part of our history, when shuls were reduced to ashes and Torah scrolls where handled in the most scornful way. A time when grey clouds of death hovered over all of Europe with the advancement of the Nazi war machine through Belgium and surrounding countries.
We will begin by briefly touching on the situation of the Jews in Belgium. From when the Nazis started attacking the country, to that fateful day of חילול בית הכנסת. Until the bitter end, with the expulsion of the Jews to the concentration and death camps.חילול בית הכנסת. Until the bitter end, with the expulsion of the Jews to the concentration and death camps.
On Friday ב" אייר -10th of May 1940 early morning, the Nazis began attacking Belgium. 18 days later the Belgian army surrendered and Belgium was under the control of the Nazis. The Jews who understood what was about to come, fled the country. th of May 1940 early morning, the Nazis began attacking Belgium. 18 days later the Belgian army surrendered and Belgium was under the control of the Nazis. The Jews who understood what was about to come, fled the country.
The Nazis though, used a different tactic when it came to the western countries that they conquered in comparison to the eastern countries. In contrast to eastern countries where from the moment they came to power the Jews were either deported or killed, here they created a façade that everything was normal and life could go on as usual. This went on for 5 months. R' Yaakov Friedrich recalled seeing firsthand how Nazi soldiers would eat gefilte fish in a kosher restaurant on the Vestingstraat. During this time although there were some skirmishes here and there, the Jews were mostly left alone.
On the 28th of October 1940, the first decrees against the Jews came out, between them the decree forcing the Jews to wear the yellow star. After that, every few months more and more decrees would be forced on the Jews. In April 1941, with the encouragement of the Nazis, the local anti-Semitic groups began indiscriminately harassing the Jewish population. They broke into their shops, smashed the windows and destroyed their merchandise.
A few days later on Chol Hamoed Pessach, a day also celebrated by non-Jews, hundreds of Nazi supporters gathered in the "Reks" theater on the Keyserlei st. There, an extremely anti-Semitic film was showed, depicting the Jews as the source of all the world problems. Right then it was decided that they would go and start a pogrom in the Jewish community. First, they turned onto the Pelikaanstraat where they let loose on the Jewish shops. Since the streets were empty (because of the holiday) no one was there to stop them. The few Jews in the vicinity ran for their life. Two local police officers did try to stop the mob, but just moments later SS officers arrived and cheered them on. The local police were outnumbered. From there the mob walked over to the Lange Kievit and then to the Provinciestraat, they continued till they arrived to the Beis hakneses from Kehilas Shomrei Hadas on the Van de Nestlei. The crazed masses broke in to the shul and rushed inside. They took out the Sifrei torah and threw them to the ground in the most disgracing manor. They gathered all the tables and chairs and set them on fire.
Meanwhile outside of the shul a large crowd of people were gathering those who tried to save anything from the inferno were beaten viciously. Those who called the police and fire department were told that the police received an order not to respond to the call.
A few teenagers fromBnei Akiva that saw what was happening and understood that the next stop would be the shul of our Kehile, which is only dozens of meters away, ran and saved a few Sifrei Torah. They then ran to the apartment of Harav Rottenberg to warn him of what was coming. The Rav and his family ran for their lives and took shelter in a Jewish home on the Remstraat.
Just as they did in the shul of Shomrei Hadas, when the blood thirsty mobs arrived at the Osten shul they repeated the atrocities, disgracing Sifrei Torah and throwing Sefarim out the windows. They then continued on to the Ravs apartment, ransacked it completely and set it ablaze. Most of the damage in the Osten shul was done in the Beis Medrish.
In the meantime, the fire department had arrived at the scene, but Nazi officers forbade them from extinguishing the flames. The hooligans then photographed themselves with their ill acclaimed flag as the shul blazed in the backdrop.
The Jews watching could do nothing but look on in anguish as their holiest of places were desecrated and burnt. Around six in the evening Nazi soldiers shot into the air as a sign for the firefighters to start turning off the blazing inferno.
The next morning the Nazis announced that for the good and 'safety' of the Jews, no Jewish person will be allowed on the street after 7PM.
After these appalling events the noose around the Jews' necks kept on tightening, until the fateful day on Erev Tisha Be'av when more than 13000 pure Neshmos were deported to the evilly acclaimed camps. Breedonk, Majdanek, Treblinka and Aushwitz, thus commencing the worst atrocities perpetrated against the Jews in history.
*
The Sifrei Torah
The desecrated Sifrei Torah were buried in the kehiles cemetery in Putte. At the entrance of the cemetery to the right one can see a plaque commemorating the burnt Sifrei Torah that were buried there.
The Sifrei torah that were saved from the Beis Haknesses were hidden by the non-Jewish school manager of Jesodeh Hatorah, Mijnheer J. Sanctorum. He later received recognition from Yad Vashem for his efforts during the war.
*
The reestablishment of the shul after the war
In the middle of chodesh Elul תש"ד the allied forces succeeded in driving the Nazi war machine out of Belgium. The few remaining Jews that had been in hiding (the camps would only be liberated a few months later) came out and met a scene of utter destruction. Collapsed buildings lined the streets, while those who were still erect, had their windows blown out. The two formerly grand shuls Van den nest and Osten were a shadow of their former self, completely damaged and void of their seforim and furnishings.
As was the state of 32 other shuls and Jewish institutions. The Moriah shul on Terlist was undamaged but was completely bare. The only shul that was left untouched was the Eisenman shul, but was too small to accommodate all of the survivors. So that first Yomim Noraim the Osten shul was used the way it was, completely bare, other than some tables and benches that were precured from the city council.
A few months later when the camps were liberated more and more people started returning. The first transport carrying survivors arrived on ט"ז אייר תש"ד the 29th of April 1945. th of April 1945.
Other than the unspeakable pain the survivors went through during the war, and the pain of losing their loved ones, the shuls and institutions that they had prior to the war were now in the hands of reform and non-observant Jewish groups. Since they claimed to the authorities that they were the only Jews that had survived. The few erliche yiden that saw this, had no strength to fight these more powerful groups, as they were still in the midst of putting their own lives together again.
The one man that stood up and valiantly fought these non-religious groups was the unforgettable president of the Kehile R' Shlomo Klagsbald Z'l and through his efforts the shuls and moisdos were back in the hands of erliche yiden.
Once they had the shul back, they were able to start the process of restoring it and bring it back to its former glory.
Over the next few years, the shul slowly but surely filled up as the community grew. Especially during the Yomim Noroim when the shul was once again full from wall to wall. The Antwerp community was back on its feet and was once again a עיר ואם בישראל. עיר ואם בישראל.
*
The 1963 fire
One of the more poignant parts of our shul's history is the fire that tore through the building around 60 years ago.
As mentioned, the shul had a Matze oven in its cellar. The oven was built before WW2 and was used over the years by chaburos on erev Pesach. That year the first night of Pesach was on Monday night. On Motse Shabboshagodol י"ב ניסן the 6th of April 1963 the oven was turned on in preparation for the Matze baking that was to take place on Monday morning. Later that night the fire in the oven became excessively large, caught on to the surrounding walls, and from there to the rest of the building. baking that was to take place on Monday morning. Later that night the fire in the oven became excessively large, caught on to the surrounding walls, and from there to the rest of the building.
Presumably for a while no one had realized that a fire had started. The first to realize that something was amiss was Hagaon Reb Chaim Yaakov Rottenberg who lived opposite the shul (on the Mercatorstraat) when he saw huge plumes of smoke billowing out of the building. Reb Yaakov alerted the fire department and then ran to see if he could save the Sifrei Torah.
When the president of theKehile Reb Shlomo Klagsbald was told of what had happened, he fainted out of shock and anguish.
The people who had gathered looked on in pain as massive flames consumed the building. After the fire was finally put out, the chavrei kehile went in to have a look at the destruction. The majority of the damage the fire had done was in the beis medrash which was completely destroyed in contrast to the beis hakneses which had only suffered water damage.
After the fire the vaad hakehile held a meeting on how to proceed. After some back and forth it was decided that the shul would be restored, and would also be expanded by buying the adjacent building.
As mentioned, the building to the left of the shul number 42 belonged to the Aguda. The kehile and Aguda came to an agreement, that building number 42 would go for the shul, and in exchange the kehile would buy the Aguda a new building (aguda then moved to their current location Lamorinierestraat 67).
Once the deal was completed building number 42 was demolished and, in its place, a kiduish hall for the beishakneses and for the beismedresh were built. Also, as mentioned the ezrasnoshim on the second floor was then expanded as well. The right side of the main sanctuary of the beishakneses also underwent some minor restoration.
The facades of the right and left buildings were also renewed, so that they were in uniform with the main building (also from solid stone). The Bimah currently in the beishakneses was then installed as well.
In the winter of 1965, the building back went into use.
*
Although the great amount of mispalelim gradually diminished over the following years due to various reasons, including the founding of new bateimidrashim, the shul has stayed the epicenter of the community serving as a gathering place for numerous functions. Including droshes, atsereistfilah and much more.
It is worthy to mention the great Rebbes that visited the shul over the years, some of them addressing the crowd with masterful words of wisdom. These include The DivreiYoelZT'L, The Shefa Chaim of Zans- Klosenburg ZT'L and Reb Shlome of Bobov ZT'L.
קהילתנו הק' מהווה, כנודע, סמל ודוגמא למבנה של קהילה, שעל אף שינוי אופי רוב הקהילות היהודיות ברחבי העולם נותרה יחודיותה של קהילתנו הק' בכל יפיה והדרה, במתכונת הקהילות היהודיות של ה"אלטע היים". וללא ספק, בתוך יחודיות זה נמצא גם "בית הכנסת" הגדול שברחוב אסטען
בית הכנסת אשר משמשת בעירנו יצ"ו כמקום המרכזי להתאספות הקהל, יש להמליץ עליה, שהיות שביהכ"נ עומדת במקומה של משכן ה' כמאמר הכתוב (יחזקאל יא,טז) "כה אמר ה' אלקים כי הרחקתים בגוים וכי הפיצותים בארצות ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם", ואמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל (מגילה כט,א), ולכן אכן בית הכנסת משמשת בבחי' משכן ו"אהל מועד" - הוא בית ועד (רש"י שמות לג,ז) שם מתכנסים לכל דבר חשיבות.
כל עצרות העם, יחד שבטי ישראל באחדות ובריעות - אשר הן היופי וההדר של עירנו יצ"ו - מתקיימות בבית גדול וקדוש זה, כמו "ובהקהיל את הקהל" - בשבת שלפני הרגל, שהכל נאספין לשמוע הלכות הרגל (רש"י ברכות ו,ב), הלא הן דרשות שבת הגדול ושבת שובה הנשמעים מפי המרא דאתרא ברוב עם הדרת מלך. "וכי תבאו מלחמה וכו' על הצר הצורר והרעתם בחצצרת" – בעצרות תפילה והתעוררות לעורר רחמי שמים על ישועת הכלל והפרט, המתקיימת מדי תקופה. "וביום שמחתכם ובמועדיכם" – דרשות המרא דאתרא בלילי חג ומועד, הופעת גדולי ישראל בפני קהל רב, הכתרת רב ואב בית דין לראש קהילתנו. "והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם" – דברי נהי ומספד על חכם שמת, והלווית רבני קהילתנו זכר צדיקים לברכה. הכל מעלין לשם – "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל
בית הכנסת "אסטען" אשר כבר עומד על תילו זה למעלה ממאה שנים, עבר בשנות תשע"ט-תשפ"ב שיפוץ וחידוש ממסד ועד הטפחות, בהשקעה של עבודה נמרצה בל יתואר, הרבה מחשבה וממון רב, ומתנוסס כיום בכל יופיו פארו והדרו כראוי וכיאות לבית ה
בפרקים הבאים נעלה בעז"ה על הכתב את קורות דברי הימים של הבית הכנסת, ואשר דברי ימיה שזורים ושלובים והולכים בבד בבד עם דברי ימיה של היישוב היהודי בעירנו אנטווערפען יצ"ו בכלל, וקהילתנו הק' "מחזיקי הדת" בפרט, במשך שנות דור. בית הכנסת זה חווה את התייסדות והתפתחות היישוב היהודי בעירנו שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ואחר כך את חורבנו בעת מלחמת העולם השניה כשעלה הכורת הנאצי ימש"ו על רוב מנין ובנין של יהדות אירופה, ותקומתו מחדש בחסדי ה' לאחר השואה, כשהיישוב היהודי בעירנו כפרחת עלתה נצה, והתפתח לשם ולתפארת עד ימינו אנו, כששמו הטוב הולך לפניו כאחת קהילות המרכזיות בארצות הגול.
*
"וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ" (מלכים א ו,ז)
קורות דברי הימים של התייסדות בית הכנסת
לפני יותר מ-130 שנה, בשנת תרנ"ב (1892) החליטו ראשי 6 בתי המדרש שהיו קיימים אז באנטווערפען, להתאחד ולייסד קהילה חרדית, שקיבלה את השם "מחזיקי הדת". אסיפת היסוד התקיימה ברחוב קורטע קיוויט, בערך 150 יהודים לקחו חלק באותה אסיפה, ועל מייסדי הקהילה החדשה נמנו: ר' אברהם אוללמאנן (אחיו של הגאון ר' נח צבי – שנתמנה אח"כ לרב ואב"ד הקהילה), ר' יוסף בליץ, ר' שלום פיינער, ר' הערשל קרענגעל ור' יצחק צבי ראצערסדארפער, גם ר' יעקב אייזנמאן השתתף באסיפת היסוד. בשנת תרע"א קיבלה קהילת "מחזיקי הדת" הכרה רשמית מהשלטונות (K.B. van 14 december 1910.
אחד משירותי הדת הנחוצים שהקהילה החדשה ראה בו צורך היתה בניית בית הכנסת. עד אז היה רק "בית כנסת" אשכנזי אחד בעיר, והוא ביהכ"נ ההולנדי בBouwmeestersstraatשממוקם סמוך לאיזור הנמל של אנטווערפען, כי עד אותם שנים עסק הפרנסה של רוב היהודים הי' בנמל, אבל לאט לאט החלו יהודים רבים להיכנס בעסק היהלומים, והתיישבו סמוך יותר למרכז העיר, איפה שממוקמת בורסת היהלומים, ולכן על אף שכאמור הי' פעילים כבר כמה בתי מדרש קטנים באיזור זה, אבל בית כנסת ובית מדרש גדול עוד לא הי' קיימים, (כי כל הבתי המדרש שהיו אז באיזור, לא היו בנינים שנבנו לצורך ביהמ"ד, ולא היו מוכר ע"י השלטונות, אלא שכרו איזה חדר כדי להתפלל וללמוד וכדו'). ולכן היתה זאת אחת מהפעולות הראשונות של הקהילה, לאחר שקיבלה הכרה רשמי.
ואכן בשנת תרע"ב (1912) רכשו אז לצורך זה מגרש רחב ידיים ברחוב אסטען מס' 43-44-45, מול מסילות הברזל היוצאות מתחנת הרכבת המרכזית של העיר. למעשה, היה השטח מורכב מ2 מגרשים, m²916,88 ברחוב Oosten, ועוד m²30,58 ברחוב Lange Van Ruusbroeck.
ראשי הקהילה לא חסכו כל מאמץ כדי לבנות בית כנסת מפואר ומהודר לכבוד ה', וחתמו חוזה עם חברת הבניה Vooruitzicht (חברה הקיימת עד היום הזה), שהעמידה לצורך זה את האדריכל הראשי שלה מרJules Hofman להשלמת פרויקט גדול זה. אדריכל זה, על אף שהיה מפורסם ומוערך מאוד, ועל ידו נבנו בתים רבים בעיר, היה פרויקט זה אצלו יוצא דופן, כי היה זה הפרויקט הכי גדול שלו, גם היה זה הפעם היחידי שהתעסק בבנין דתי, ולמעשה היה זה גם הפרויקט האחרון שלו, טרם הפסיק עבודתו במלחמת העולם הראשונה
המשימה שהוטלה על חברה הבניה Vooruitzicht היתה בניית "בית כנסת" עם עזרת נשים - שיוכל לאכלס לא פחות מ1000 אנשים - לצד "בית מדרש" ועזרת נשים, חדרים נלווים, וגם דירות מגורים. מטרת 2 מקומות התפילה, ביהכ"נ וביהמ"ד, היתה עקב התחלקות חברי הקהילה בין יוצאי ארצות פולין ורוסיה שהתפללו בנוסח ספרד, להם נועד הבית המדרש, בו יוכלו להתפלל ללמוד ולהתוועד כפי שהורגלו מארץ מוצאם, ליוצאי ארצות אשכנז, שהורגלו להתפלל בבית כנסת
התקציב שהקהילה העמידה לצורך זה, היה הסכום של 171.126 פראנק עבור הבניה, ועוד 17.860 פראנק עבור הריהוט
מיד לאחר הרכישה, בשנת תרע"ב (1912), אכן החלו בתכנון ובבניה. חברת הבניה גם סיפקה את המשכנתאות הנדרשות, כשהשטח נשתעבד לה. ולמעשה התברר שזה הי' מנוגד לחוק, ולכן הפסיקו השלטונות את הבניה, זה הי' בחורף תרע"ג (תחילת 1913). לאחר כמה חודשים, כשהענין סודר ע"פ חוק, התחדשה הבניה, והתקדמה יפה עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה בשלהי תרע"ד (1914Augustus ), ואז שוב הופסקה העבודה לסירוגין
למעשה בשנות המלחמה כבר עמד עיקר הבנין על תילו. עד היום אפשר לראות אבנים שהוקבעו על קיר המזרח של ביהכ"נ, בב' צדדי הארון קודש, ועליהם הכיתוב "האבנים האלו הובאו מארצינו הקדושה לזכרון לבני ישראל לדרתם לפ"ק" – לדרתם גימטריא תרע"ד
על אף שבאותה תקופה עוד לא היה הביהכ"נ מוכן לשימוש, מכל מקום בשנת תרע"ו, באמצע המלחמה, שהו חיילים יהודים רבים מצבא הכיבוש הגרמני בעירנו אנטווערפען, וחיפשו מקום להתפלל, אז ניתנה להם רשות להשתמש בבית הכנסת, ובמשך תקופה התאספו שם לתפילות (קיימת תמונה האיך שהחיילים מתפללים שם, כשהביהכ"נ ריק מרהיטים)
כשוך הדי המלחמה בשנת תרע"ט (1918) חנכו את בית הכנסת והחלו להתפלל בו באופן רשמי, תקופה קצרה לאחר מכן החלו להתפלל גם בבית המדרש
הגיעה לידינו ידיעה חדשותית מעניינת שהתפרסמה ביום שישי כ"ז כסלו תרע"ד בעיתון החרדי Das jüdische Blatt שי"ל בגרמניה (בתרגום ללשה"ק), המתאר את מעמד הנחת אבן הפינה של בית הכנסת
בלגיה. אנטווערפען. ב-21 בדצמבר (=כ"ב כסלו תרע"ד) התקיים כאן בנוכחות של קהל, שנספר במאות רבות, את הנחת אבן הפינה לבית הכנסת של הקהילה החרדית "מחזיקי הדת". נשיא הקהילה ד"ר א. וואלף הודה לכל מי שתרם בעצה ובמעש כדי להוציא לפועל את מה שייחלנו אליו כל כך זמן. הדובר הצביע על המטרה ועל החשיבות של הרחבת בית הכנסת. בעוד ששניים מאבני היסוד הונחו על ידי שני הרבנים, אבן היסוד השלישית נמכרה במכירה פומבית אשר הניבה את הסכום היפה של 1700 פרנק. לאחר המעמד החגיגי של הנחת אבן הפינה נשאו שני הרבנים הרב אוללמאנן והרב ראטטענבערג נאומים מעמיקים השזורים ברעיונות תורניות מבריקות. במיוחד הודגש מסירותו של נשיא הקהילה ד"ר. א וואלף שמהווה את רוח החיים בהתפתחותה של הקהילה החרדית המקומית. דברי שני הנואמים המעולים התקבלו במחיאות כפיים סוערות. לבנין בית הכנסת המונומנטלי תצטרף גם הקמת בית מדרש גדול. ע"כ
*
כשמתבוננים בבנין בית הכנסת, נוכחים לראות את המחשבה הרבה שהושקעה בו, הן בתכניות הבניה והן באומנות וביופי מבית ומבחוץ
יש לציין גם את חלק ההלכה והמנהגים באופן בניית בית הכנסת, שנלקח בחשבון בשעת התכנון והבניה, כפי שעוד נפרט אי"ה
אם נתמקד בתוכניות הבניה, נווכח שהשטח נוצל באופן מקסימלי כדי שאכן יוכל להכיל כמה שיותר אנשים, כי בצד ה'פנימי' של השטח, כל הרוחב מדרום לצפון, כל כולו הוקדש להיכל התפילה של בית הכנסת (ויצא שההיכל הוא כמעט מרובע), והעזרת נשים נבנה בקומה שלמעלה מכל ג' הצדדים
כל השאר (חדר שני, פרוזדורים וכו') נבנה בחלק ה'קדמי' של הבנין, לצד הרחוב. בצד ימין נבנה ה"חדר שני" (בתכניות הראשונות הי' במקום דירת מגורים), בצד שמאל דירת מגורים עבור הConciërge, ופרוזדורים לכניסה ויציאה מביהכ"נ – כל זה בחלק הקדמי של הבנין בקומת הקרקע
בקומה א' בצד הקדמי של הבנין, נבנה "בית המדרש הגדול", ולימינו - חדר שני. ובקומה ב' ה"עזרת נשים" של ביהמ"ד, ובצד ימין דירת מגורים, שם התגורר משפחת מרן הרב הג"ר מרדכי ראטטענבערג זצ"ל הי"ד עד השואה
כפי שאמרנו, בנין בית הכנסת דאז נבנה על השטח ממס' 43 עד 45 ברחוב אסטען. החלק השמאלי של הבנין כהיום, שהוא מס' 42, לא הי' שייך לביהכ"נ. ורק כמה שנים קודם השואה נתרם בנין זה ל"אגודת ישראל" ע"י הנדיב ר' שכנא ריכטער ז"ל יו"ר דקהלתנו, ולאחר השריפה שפרצה בביהמ"ד אסטען בשנת תשכ"ג (כפי שנספר אי"ה בהמשך), נספח השטח של בנין מס' 42 לבנין ביהכ"נ, שם בנו "קידוש-זאהל" לביהכ"נ (בקומת קרקע), "קידוש-זאהל" לביהמ"ד (בקומה א'), והגדילו את העזרת נשים של ביהמ"ד (בקומה ב')
והנה לגבי סגנון האומנות שעל פיו נבנה חזית בית הכנסת, הוא שונה מרוב בתי הכנסת שהיו קיימים אז, בעוד שהם נבנו על פי סגנון רומנסקי או מזרחי, בית כנסת אסטען נבנה בסגנון יותר מודרני שנקרא Art Nouveau, זה בולט על הפתחים והחלונות שנעשו בצורת פרסה (חצי עגול), כשביניהם מתנוססים עמודים. חזית הבנין נבנה מאבן טבעית. הדבר היחיד שהשתמשו בסגנון מזרחי, זה שני המגדלים המתנוססים למעלה, ועליהם שני לוחות הברית. (יש לציין, שבצד השני של המגדלים על גג ביהכ"נ, קיימות דלתות, דרכם אפשר להכנס לתוך המגדלים)
בניגוד לחזית בית הכנסת שנראה יותר צנוע, כשנכנסים לפנים בית הכנסת, מתגלה מראה עשיר ביותר. מרכז ההיכל נבנה בגובה ג' קומות, מעוטר בעמודי שיש לאורך שני צדדי ההיכל, עם כתרים מזוהבים בראשי העמודים. נברשות גדולות במראה נחושת תלויות לאורך מרכז ההיכל, ונברשות יותר קטנות לאורך ב' הצדדים ועל הקירות. בימה מגודר בעמודי שיש במרכז, כשארבע מנורות בארבע פינותיה
שיא היופי והפאר מתרכז בצדו המזרחי של היכל בית הכנסת. ב' עמודים במראה שיש-צהוב בשני הצדדים המתנשאים עד גובה ההיכל עם צורת פרסה על גבם, ועליית המדריגות, עושה רושם ככניסה לשער היכל המלך. אחרי העליה יש שטח מוגבה המיוחד לדוכן עבור הכהנים המברכים. ובצד דרום - מנורה גדולה
בקיר המזרח, לאחר עלייה של עוד ג' מדריגות, מתנוסס ארון הקודש גדול ומפואר, מסובב בכל צד בשני עמודים ועיטורים מחוקקים מעשה ידי אומן, כש"כתר תורה" עולה על גביהם, למעלה מארון הקודש נכתב "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום", אשר בצוק העתים בין שתי מלחמות העולם אשר אמות הסיפים של כלל ישראל נתטלטלו ברוחניות ובגשמיות, זה מזכיר לנו ש"אין שיור רק התורה הזאת", ורק בנועם דרכיה יוכלו לשזור הלאה את שלשלת הדורות בעוז ובגאון. בצדדי הארון קודש ב' פתחים (לארונות ספרים) אשר עליהם הוקבעו אבנים שהובאו מארץ הקודש, בצד אחד נכתב "האבנים האלו הובאו מארצינו הקדושה לזכרון לבני ישראל לדרתם לפ"ק", ובצד השני "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו"
בית הכנסת מעוטר בחלונות צבעוניים עם סמלים יהודיים, ומקושט ומצויר בציורים מרהיבי עין על הקירות, אבל יש לציין שכל זה עוד לא היה בשעה שחנכו את בית הכנסת, אלא ככל שעברו השנים הוסיפו לפאר ולקשט את בית ה'. כנראה בין השנים תר"פ-תר"צ (1920-1930 למנינם) הוקבעו החלונות הצבעוניים. בקירות ההיכל הן קטנות ועגולות עם סמל הלוחות משולב במגן דוד או מנורה, ועל הגג הן גדולות ומרובעות ובהם סמלים של ספר תורה, לוחות הברית, סל ביכורים וחצוצרות, מגן דוד, וכלי המקדש
גם באותה תקופה התחילו לצבוע ולצייר את הקירות והעמודים, (רק שמונה עמודים בכל צד של ההיכל הן מאבני שיש אמיתיים, כל שאר העמודים נעשו מעץ והוצבעו בצבע שיש). קיימת תמונה של שנת תר"צ, בה נראים פועלים יהודיים בשעת עבודתם, עומדים על פיגום בקדמת ביהכ"נ, לצידם עומד יהודי בשם א. רובינשטיין, הבעלים של החברה (על הפיגום יש שלט עם הכיתוב: E. Rubinstein, Schilder Decorateur, Kroonstr. 195)
ברם עיקר הציורים היפים שרואים כיום בצדדי מרכז ההיכל, בין קומת בית הכנסת לעזרת נשים, ובין העזרת נשים לגג, צוייר רק לאחר השואה, ע"י ציירים יהודיים, כפי שחתמו את שמם על הציורים עם הכיתוב הבא: "הציירים = מ. עזר – ד. מורזינסקי תלמידי "בצלאל" ירושלים"
אין ספק, שמייסדי בית הכנסת, ואלו שעמדו בראשו בשנים שלאחר מכן, עשו כמיטב יכלתם לקיים את דברי הכתוב "זה א-לי ואנוהו" בשילוב שני הפירושים, "אבנה לו נוה" - "התנאה לפניו במצוות", לפאר ולרומם את בית ה'
*
הלכות ומנהגי בניית בית הכנסת
שעל פיהן נבנה בית הכנסת הגדול אסטען
נערך ע"י הרה"ג ר' דוד שיינבערגער שליט"א
בית הכנסת נבנה לפני יותר ממאה שנה בשנות תרע''ב-תרע"ח על ידי יראים ושלמים. בשעתו כיהן הגאון ר' נח צבי אוללמאנן זצ''ל כרב ואב''ד, והגאון ר' מרדכי ראטטענבערג זצ''ל הי"ד כראב''ד, ובעלי בתים חשובים כראשי הקהילה
כדאי לצטט מה שנאמר ע"י מרן הרב דקהילתנו הק' הגאון רבי מרדכי ראטטענבערג זצ"ל הי"ד בתוך דרשתו שבת הגדול תרצ"ו (מובא בספרו "יד מרדכי", דרוש כט), וזה לשונו: "אחי ורעי, אלה גבורי החיל שיסדו במסירת נפשם את קהלתנו ״מחזיקי הדת״ המפוארה ... והתחילו לבנות את קהלתנו ואת מוסדותיה, וע״י עבודתם זאת הפכו מדבר שממה לגן ד', יסדו מקוה כשרה ומפוארה, יסדו את ה״יסודי התורה״, בית־ספר העומד לנס בכל פרטיו ועניניו, בנו בית הכנסת בתכלית הכשרות המתנוסס לתפארת..."
מובן מאליו שבניית בית כנסת בסדר גודל כזה אכן מצריך ומחייב הרבה השקעה ומחשבה של רב ומורה דרך על כל פרט ופרט בכדי שיבנה כדין וכפי מנהג ישראל מקדמת דנא, וכפי שאנו רואים בהתבוננות בצורת בנייתו בהשוואה לדברי הפוסקים בדין ובמנהג. ואם כי בוניו לא השאירו לנו טעם ונימוק מדוע עשו כך ומדוע כך, בכל זאת, בהתבוננות בדברי הפוסקים נוכל לנסות להבין על אדני מה הושתתו יסודותיו
א. השקעה עצומה הניכרת ביפוי והידור בית הכנסת
בבית הכנסת ניכר השקעה עצומה לייפותו בכל סוגי היפוי וההידור, הן בעצם הבניה, והן בקישוטי הבנין והקירות
וכפי שמובא בזוה''ק (בשלח נט:) בי כנישתא איצטריך בכל תקינו שפירו למיהוי כגוונא עילאה, למיהוי בית צלותא, וזה לשון הרמב''ם (פ''ז מהלכות איסורי מזבח הי''א) והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הקל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב, אם בנה בית תפילה יהיה נאה מבית ישיבתו ע''ש, ובספר 'המספיק לעובדי ה' (לר''א בן הרמב''ם, תרגום מערבית) פרק כ"ה כתב: יש לדעת גם כן שחובה לייפות את הבנין לצפות את הקירות, לגלף את התקרות והדלתות, להדרם ולצפות את הקרקע בשיש או במרצפות בצורה היפה עד כמה שאפשר, ואילו היה הדבר באפשר היה צריך לצפות הקירות והתקרות בזהב וכסף כפי שהיה בבית המקדש עכ''ד
חלל בית הכנסת גבוה כמנהג בתי כנסיות הגדולים וכמבואר ברבינו מנוח על הרמב''ם (פי''א מהל' תפלה ה''ב) שלא רק מבנה בית הכנסת יהיה גבוה, אלא גם חלל בית הכנסת יהיה גבוה בכדי לעורר הלבבות לכוין בתפלה
!ב. המגדלים המתנוססים על גג בית הכנסת מבחוץ בגובה של כ3 מטר
יתכן, והסיבה לבניית המגדלים היא להגביה את גובה בית הכנסת במקסימום האפשרי לקיים את ההלכה שבשו''ע או''ח ס' ק''נ ס''ב שמגביהין את בנין בית הכנסת שיהיה גבוה יות מכל בתי העיר בכדי לרומם את בית אלקינו, וכתבו הפוסקים שבזמנינו אף שאי אפשר לקיים זאת מחמת רבוי בתים גבוהים בעיר, מכל מקום יש להגביה עד כמה שאפשר, וחלק הגג העשוי לנוי, אף שלא משתמשים בו, מצטרף לגובה בית הכנסת (כמבואר בשולחן הטהור ק''נ ס''ג)
המתבונן במגדלים אלו יראה שאינם מגדלים גרידא - בקיר החצוני של בית הכנסת למעלה חקוק באבנים שני הלוחות, ומעליהם המגדלים הנראים כשני 'כתרים – כתרי תורה'
יש לציין שאף שיש שהתנגדו לבניית מגדל על גבי גג בית הכנסת, עי' שו''ת מנחת אלעזר ח''ד ס' ל''ח בשם שו''ת תפארת צבי, אין המכוון למגדלים כאלו, אלא למגדל ממש שאפשר לעמוד עליו למעלה, וכפי שבונים הנכרים את מגדליהם (ויש שיישבו את המנהג שהטעם שעשו זאת הוא מחשש שאם יבואו שונאים ח''ו יוכלו להתבצר בבית הכנסת) והמגדלים הבנויים על גג בית הכנסת, אינם בסגנון זה
ג. מבוא בית הכנסת
בכניסה לבית הכנסת יש מבוא ארוך ומרשים. הקפדה על מבוא לפני הכניסה לבית הכנסת אנו מוצאים כבר בבתי כנסיות עתיקים באירופה, וכפי שכתב הב''ח (סימן צ' אות י"ג) דכל בית הכנסת צריך שיעשו עזרה לפני בית הכנסת, כדי שיכנס אדם לפנים משני דלתות דוגמת האולם שהיה לפני ההיכל, ע''ש בארוכה
מקובל שצדדי בית הכנסת אסטען, דהיינו המעברים בדרום ובצפון בתוך בית הכנסת לא נתקדשו בקדושת בית הכנסת, וזאת משום שהיו משמשים מעבר לחצר פנימית ולחדרים שבצד מזרח, ולא רצו שיהיה בזה חשש קפנדריא (רח''י קלאגסבאלד הי"ו בשם אביו ראש קהילתנו מוה"ר שלמה קלאגסבאלד ז''ל)
ד. הכניסה לבית הכנסת
פתח הכניסה הוא בצד מערב וכפי שנפסק בשו''ע ס' ק''נ ס''ה שהפתח קובעים כנגד הצד שמתפללים אליו, כדי שישתחוו מן הפתח נגד הארון שהוא ברוח שמתפללין נגדו
דבר חידוש אנו מוצאים בבית הכנסת, שאף שהפתח הוא במערב, נבנה נגד הפתח קיר המונע את הכניסה ישירות אל בית הכנסת, אלא ניתנת האפשרות להכנס רק מצד דרום וצד צפון, והוא פלאי, שהרי בשו''ת חת''ס או''ח ס' כ''ז האריך שאין לזוז מפסק השו''ע וצריך לקבוע הפתח כנגד הצד שמתפללים בו כדי שישתחוה בכניסה לבית הכנסת, אכן הפתח למבוא וחדר לפני הבית הכנסת יעשו לצד צפון או צד דרום ע''ש, ואילו בבית הכנסת כאן הכניסה לבית הכנסת נעשתה במיוחד שלא יוכלו להכנס רק מצד דרום וצפון
אכן הדברים מכוונים לפי מה שכתב במקור חיים להחוות יאיר על דברי השו''ע שם, וז''ל: ותמהתי שבאשכנז כל פתחי בית הכנסת אינם רק בכותל דרום, וראיה למנהג זה מקרא שנאמר הבא דרך שער צפון יצא דרך שער נגב, שמע מינה שהיו שערי הכניסה ויציאה בצפון ודרום, וכן עושים בבימה שבבית הכנסת, וכעין זה ראיתי בפראג ע''ש. ומבואר שהיו שנהגו בדווקא לעשות שני פתחים צפון ודרום על פי הפסוק הנ''ל. (יש לציין, דגם בביהכ"נ הפורטוגזי בהולנד, נקבעו הדלתות באופן כזה)
ה. ארון הקודש
בכניסה לשטח ארון הקודש מוצבים שני עמודי ענק – מנהג קדום זכר לעמודי 'יכין ובועז' שהציב שלמה המלך בבית המקדש בכניסה לאולם וכמבואר בקרא (מלכים א' ז,כא) "ויקם את העמודים לאולם ההיכל, ויקם את העמוד הימני ויקרא את שמו יכין, ויקם את העמוד השמאלי ויקרא את שמו בועז". וראה שם במפרשים שקראם כן לסימן טוב, יכין לסימן טוב שיכון הבית לעד, ובועז הוא מלשון בו עז שבבית זה ימצא עוז וחוזק לישראל
יש לציין, שכל עמודי בית הכנסת בנויים בצורת ריבוע, מלבד שני עמודים אלו (בכניסה לשטח ארון הקודש), והעמודים שעל ארון הקודש עצמו שהם עגולים כעמודי המקדש.
בעלייה לארון הקודש ישנם שני מעלות, עולים ארבעה מדרגות, ומגיעים לשטח רחב, לאחר מכן ישנם שלושה מדרגות נוספות המוליכות לארון הקודש –
יתכן, ונעשו שני קבוצות המדרגות בכדי לצאת את שני המנהגים אם לעשות ארבעה מדרגות לארון הקודש או שלושה. שבשו''ת תורת ח''ן (להגח''נ דעמביצער ראב''ד קראקא) נשאל על ששינו בבית הכנסת של הרמ''א שהיה ארבעה מדרגות לפני ארון הקודש, והסירו מדרגה אחת ועשו שלושה, וכתב שם למחות על כך, שבכל ששת בתי כנסיות העתיקים שבקראקא שנבנו על ידי גאוני קמאי יש ארבעה מדרגות לפני היכל ארון הקודש, ובוודאי נעשו לתכלית איזה כוונה, על כן אין לשנות ממנהג אבותינו ורבותינו ז''ל ע''ש בארוכה. אכן בשו''ת מהרי''ץ דושינסקי (ח''א סי''ד) כתב לעשות ג' מדרגות לפני ארון הקודש, שכן ראה בביהכ''נ אלטניי שוהל שבפראג ע''ש. בבית הכנסת דקהלתנו הק' נעשו שני המנהגים, בתחילה עולים ארבעה ולאחר מכן שלושה
בין שני מעלות המדרגות, יש שטח רחב והוא שטח המיועד לברכת כהנים ה'עולים' לדוכן, וכמבואר במור וקציעה (סי' ק''ל) שמייחדין מקום שעולין שם הכהנים לברך, והוא הנקרא דוכן, וכן כתב באשל אברהם (בוטשאטש, סי' קכ''ח שו''ע ס''ח) שיהיה מקום הכהנים גבוה קצת, ולכתחילה ג' טפחים, וראה גם כן בלקט יושר (עמ' 27) שכן הורה לו רבו בעל התרומת הדשן
בשטח זה נקבע מקומו של הרב הדורש, זאת בכדי שלא יעמוד בשעת דרשתו כשאחוריו אל ארון הקודש, שכיון שלארון הקודש יש מדרגות נפרדות ורשות בפני עצמה, נמצא שאינו עומד ברשות אחת עם ארון הקודש, וכמבואר ביו''ד ס' רפ''א ס''א
מנורה גדולה בצבע זהב ומושבה מאבן שיש עומדת בצד ימין, זכר למנורת בית המקדש שהיה מקומה בהיכל ה' בצד דרום, וכמבואר בשו''ת מכתב סופר (או''ח סי' א' ד''ה ועתה)
לאחר שטח הדוכן ישנם את שלושת המדרגות לעלייה לארון הקודש
כמטר לפני ארון הקודש, מימין ומשמאל שלושת המדרגות, עומדים שני עמודים בגובה אדם – עמודים אלו מטרתם ליצור מחיצה מסויימת וכניסה לשטח ארון הקודש, ככניסה להיכל שבו מונחים הלוחות, וכמבואר בשו"ת מכתב סופר (או"ח סי' א') וז"ל: בכל בתי כנסיות הקדושים תמצא שהבדילו בכותל המזרחי מקום מיוחד על ידי שני כותלים קטנים, וביניהם העמידו ארון הקודש שמניחים בו ספרי תורתינו הקדושה, כל עין רואה יראה שכוונו לעשות דוגמא וזכרון להיכל הקודש, ובו מונחים ספרי תוה"ק זכרון ודוגמא לארון העדות אשר עמד בהיכל ה' לפנים, עכ"ד
יש לציין, שהמתבונן יראה, שמשני צדי ארון הקודש יש שני דלתות, ומעליהם גג משופע כעין של בית, יתכן שזה מאותה סיבה ליצור הרגשה שארון הקודש הוא מבנה בפני עצמו כמבנה ההיכל
על גבי ארון הקודש הועמד צורת כתר וכתוב עליו 'כתר תורה', ולא הועמדו לוחות הברית כפי שנהוג ברוב בתי כנסיות, יתכן זאת מחמת הפולמוס שמוזכר בדברי הפוסקים האם לכתוב עשרת הדברות בפני עצמו מפני תרעומת המינים שיאמרו שאין תורה אלא זו, וכמבואר ברמ"א סימן א' ס"ו ובפוסקים שם, ומטעם זה יש מהפוסקים שכתבו להמנע מהעמדת לוחות הברית על ארון הקודש, כמבואר בשו"ת תשורת שי מהדו"ק סי' ג'
(על הגג המקומר למעלה מארון הקודש, מצוייר הר סיני עם שני הלוחות, ואינו ניכר רק לעומד בתוך שטח ארון הקודש ומסתכל למעלה, אכן ציור זה נעשה בשנים מאוחרות יותר)
למעלה מארון הקודש נקבע חלון עגול – כמבואר בדברי הפוסקים (שו"ע או"ח סי' צ' ס"ד, עיי"ש בב"י ובמשנ"ב סק"ט) שצריך לקבוע חלון נגד ירושלים, מפני שעל ידי ההבטה בחלון שכנגדו מסתכל לשמים ולבו נכנע, וכן אנו מוצאים בבתי כנסת עתיקים, דוגמת האלטנוי שוהל ובית כנסת הרמ"א, חלון במזרח מעל או סמוך לארון הקודש
ו. שני אבנים קבועים בקיר המזרח שהובאו מארץ ישראל
בקיר המזרח של בית הכנסת קבועים שני אבנים מימין ומשמאל ארון הקודש, שהובאו מארה"ק, וכתוב עליהם 'האבנים האלו הובאו מארצינו הקדושה לזכרון לבני ישראל לדרתם לפ"ק - כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו' והוא על פי הפסוק (תהלים קב, טו) "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו", ופירש"י: אהבו את אבניה ואת עפרה, ומדרש אגדה, כשיצא יכניהו וגלותו נשאו עמהם מאבני ירושלים ועפרה לבנות להם בבבל בית הכנסת, ע"כ
וראה בשו"ת כפי אהרן (ר"א אפשטיין דומ"ץ פראג) סימן כ' שכתב בביאור שם בית הכנסת 'אלטנייא' וז"ל: ושמעתי אומרים אשר בזמן החורבן הביאו בני ישראל שגלו מאבני בית המקדש, וקבעו אותם ביסוד בית הכנסת, על תנאי שכשיחזרו לארץ ישראל ישיבו את אבני בית המקדש למקומן, ועל כן קראו שם בית הכנסת על תנאי. וראה שם שפקפק בזה שהרי אבני ביהמ"ק טעונין גניזה, וכתב וז"ל ואפשר דלא אבנים מבית המקדש הביאו, אלא אבנים מציון וירושלים הביאו, כמאמר הכתוב כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו, והביא שם רש"י ממדרש שכשיצא יכניה וגלותו נשאו עמהם מאבני ירושלים לבנות להם בבבל בית הכנסת, ועי' מגילה כט,א וברש"י, ע"ש
גם יתכן ואבנים אלו הוצבו 'זכר לחורבן' - נחלקו הפוסקים אם צריך לשייר 'זכר לחורבן' בבית הכנסת, שדעת המג"א והפוסקים בס' תק"ס ס"א שאין צריך, אבל ב'דעת תורה' בשם שו"ת מהר"מ מרוטנבורק שיש לעשות 'זכר לחורבן' גם בבית הכנסת, ועי' יוסף אומץ (ס' תתצב) שכן עשו בפראנקפורט, ובדרכי חיים ושלום (אות תרפב) כתב שכן נהג הגה"ק ממונקאטש בביהמ"ד שלו.
ז. עמוד השליח ציבור
מקום עמידת השליח צבור, הוא ממול ארון הקודש וכפי שמבואר בשו"ת מכתב סופר (או"ח סי' א' ד"ה ועתה) וז"ל: לפני ארון הקודש העמידו תיבה קטנה שהש"ץ עומד לפניה להתפלל, נראה לי שעשו אותה דוגמא למזבח הקטורת שהיה עומד בהיכל ה' לפני ארון העדות, ע"ש
מאידך, גם לא העמידו העמוד ממש באמצע מול ארון הקודש, אלא העמוד נוטה לצד ימין בחצי מטר, ועומד בחצי הימני של ארון הקודש, וניתן לראות זאת לעומד על הבימה שהעמוד אינו מכוון כנגד הבימה, אלא נוטה לצד ימין, וזאת כדי לשנות ממנהג המתחדשים שהקפידו על אמצע ממש (רח"י קלאגסבאלד הי"ו בשם אביו ר' שלמה ז"ל), עי' שו"ת גורן דוד סי' ו' ושו"ת שבט הלוי ח"י סי' ל"ג אות ה'
מקומו של השליח צבור אינו עמוק יותר משאר בית הכנסת (אף שכתב מג"א סי' צ' סק"ג שיש לעשותו עמוק יותר) וכפי שרבים נהגו שלא לעשותו עמוק יותר, וכמבואר בשולחן הטהור (סי' צ' זר זהב סק"א) שראה בית הכנסת של גדולי עולם הרמ"א משאת בנימין, ומרן אלקי ר"י בעש"ט ולא היה מקום שהש"ץ עומד שם עמוק יותר משאר בית הכנסת
ח. הבימה
הבימה הועמדה במרכז בית הכנסת כמנהג ישראל (ע' שו"ת חת"ס או"ח ח"א סכ"ח).
הבימה מוקפת גדר שהיא רשות בפני עצמה בכדי שאף כשהספר תורה בעמידה, לא יצטרכו העם לעמוד, וכמבואר ברמ"א (יו"ד סי' רמ"ב סי"ח, וכפי שביאר דבריו במג"א סי' קמ"ו סק"ו), וכפי שהוא בבית הכנסת הרמ"א בקראקא
ישנם שלושה מדרגות לעלות לבימה משני צדי הבימה וביחד הם ששה, כדברי המג"א סי' ק"נ סק"ו מזוה"ק שיש ששה מדרגות לבימה, וכפירוש האחרונים שהכוונה שלושה מכל צד (עי' שולחן הטהור סי' ק"נ ס"ד)
על גבי הבימה מונחים שני קערות בצבע זהב להעמיד בהם את ספרי התורה בשעה שלא קוראים בהם, וכן היה המנהג בפרעשבורג וכמבואר בשו"ת דעת סופר או"ח סי' כ'
יש לציין שהבימה העומדת כיום היא בימה חדשה שהוקמה בשנת תשכ"ד במקום הישנה, צורת החדשה בערך כמו הישנה, אלא שקרקע הישנה היה מעץ, והחדשה מאבן שיש
למעלה מהבימה בגג בית הכנסת יש חלון שניתן לפותחו בכדי שיוכלו לערוך חופה בתוך בית הכנסת תחת כיפת השמים. והעידו שמרן הרב הגאון רבי מרדכי ראטטענבערג זצ"ל הי"ד סידר קידושין בבית הכנסת בגג פתוח על גבי הבימה (רח"י קלאגסבאלד הי"ו בשם אביו ר' שלמה ז"ל), וכן נהג מרן הרב הגר"ח קרייזווירטה זצ"ל. (עי' רמ"א יו"ד שצ"א ס"ג אבל חופה שעושין בבית הכנסת, אכן עי' שו"ת חת"ס אבהע"ז סי' צ"ח)
ט. הציורים והחיטובים על קירות וגג בית הכנסת
ציורים וכתיבת פסוקים ומאמרי חז"ל על כתלי בית הכנסת הינו מנהג עתיק שמוזכר בספרי הפוסקים הקדמונים, וכפי שאנו מוצאים בבתי כנסת עתיקים
הציורים נעשו למעלה מגובה אדם וזאת בכדי שלא להפריע את מחשבת המתפלל, וכמבואר בשו"ע סי' צ' סכ"ג ובמשנ"ב סקע"א שיש ליזהר שלא לצייר בכותל בית הכנסת ציורים נגד פניו של אדם אלא למעלה מקומת איש
על הגג המקומר למעלה מארון הקודש מצוייר הר סיני, ובאמצעו לוחות עשרת הדברות. על ארון הקודש למעלה חקוק הפסוק 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'. על קיר עזרת הנשים מצד מערב מאוייר הפסוק 'כל הנשמה תהלל י-ה הללוי-ה'. על הקירות העליונים של בית הכנסת מצוייר מאמר חז"ל 'הוי עז כנמר קל כנשר רץ כצבי וגבור כארי'. על קירות עזרת הנשים הפונים לפנים בית הכנסת מצויירים בצד ימין שמות השבטים, ובצד שמאל - שמות חודשי השנה
יש לציין לדבר מעניין הנראה כטעות, או חוסר ידיעה, ששמות השבטים וכן חודשי השנה אינם כתובים כסדרם (הם מתחילים בצד ארון הקודש בשבט ראובן ובחודש ניסן, ואחר כך כתובים שלא כסדרן, גם שמו של יוסף לא מופיע אלא מנשה ואפרים)
י. חלונות בית הכנסת
כתב השו"ע סי' צ' ס"ד צריך לפתוח פתחים או חלונות כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן, וטוב שיהיה בבית הכנסת י"ב חלונות, וכתב באשל אברהם (בוטשאטש) שהכוונה שלא לפחות מי"ב חלונות, אבל אפשר לעשות יותר (עפ"י דברי רמ"א ריש סי' רס"ג, אכן עי' שו"ת חת"ס או"ח סי' ע"ה)
בכתלי בית הכנסת קבועים 20 חלונות (14 עגולים ו6 רבועים)
לרבוי האור בבית הכנסת נקבעו 13 חלונות נוספים על גג בית הכנסת, מטרת חלונות אלו הם לרבוי האור בבית הכנסת, וכפי שמצאנו בדברי הפוסקים שבית הכנסת צריך רבוי אור (עי' שו"ע סי' ק"נ ס"ד, ובדברי הראשונים בטעם הדין של חלונות בבית הכנסת)
החלונות נקבעו למעלה מקומת אדם בכדי שלא יביטו לחוץ בשעת התפלה ויתבלבלו, וכמבואר בשו"ת חת"ס (או"ח סי' כ"ז ד"ה מ"מ נ"ל)
יש לציין, שכיום במנורות שבבית הכנסת יש בסך הכל כ650 נרות, יתכן שזה היה נסיון חיקוי של 613 נרות המאירים את ביהכ"נ הפורטוגזי בהולנד. (הערת אחד הקוראים: בבית הכנסת "החורבה" בירושלים עיה"ק אכן ישנם 650 נרות, ויש מנהג להדליק את כולם לכבוד שבת פ' בהעלותך)
יא. רצפת בית הכנסת
רצפת בית הכנסת עשויה מעץ יתכן וזה לחוש לשיטת רש"י (מגילה כב,ב ד"ה לא אסרה) שאסור לעשות רצפת אבנים בבית הכנסת, ועי' מנחת חינוך סוף מצוה שמ"ט
יב. הנחת העירוב בבית הכנסת
בכותל מערבי של בית הכנסת קבוע קופסת עץ עם דלת זכוכית, שבו מניחים את ערובי החצרות של כל העיר, וכמבואר ברמ"א או"ח סי' שס"ו ס"ג, וראה במנהגי וורמייזא סי' ע"ז שהמנהג להניחו בצד מערבי של בית הכנסת
יג. מושבי בית הכנסת
מימין ומשמאל ארון הקודש נקבעו שני מקומות לחשובי הציבור, המקום מימין ארון הקודש בצד דרום נקבע עבור הרב אב"ד, וכמבואר בספר חסידים סימן תש"ס וז"ל: מימינו אש דת למו, מלמד שצריך לצדיקים מקיימי התורה לישב מימין התורה, שנאמר אורך ימים בימינה בשמאלה אושר וכבוד, וכן בימין הארון, ע"כ, (ציינו בפרמ"ג סי' צ"ד משב"ז ב', וראה ג"כ שו"ת פנים מאירות ח"ב סוס"י ל"ג שצד דרום חשוב יותר)
מושבי בית הכנסת מסודרים כדברי הרמ"א (או"ח קנ"א ס"ה) וזה לשונו: וסדר הישיבה כך הוא, הזקנים יושבים פניהם כלפי העם, ושאר העם כולם יושבים שורות שורות פניהם כלפי הקודש וכלפי פני הזקנים, ע"כ
מושב הזקנים וחשובי הקהל הוא בכותל המזרח וקבועים בכחצי גורן משני הצדדים כישיבת הסנהדרין, (עי' משניות סנהדרין פ"ד מ"ג, וראה רמב"ם פרק ד' מתלמוד תורה ה"ב דבשעת הלימוד הרב יושב בראש והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה ע"ש)
תם ולא נשלם פרק זה שבח לא-ל בורא עולם. ונמסור בזה רב תודתנו להרה"ג ר' דוד שיינבערגער שליט"א על עבודתו המופלאה הראויה לכל שבח
*
יש מן הענין להביא כאן דו"ד שהי' בין הרה"ק ה"דברי יואל" מסאטמאר זצ"ל והגרח"י ראטטענבערג זצ"ל בשנת תשי"ב, אודות ציורי המזלות בבית הכנסת אסטען. וכה מתואר בספר "זכור ימות עולם" (ח"ג, עמ' קפט):
בשבת קודש פ' שלח (שנת תשי"ב – בביקורו של הרה"ק מסאטמאר זי"ע בעירנו אנטווערפען יצ"ו) אחרי הדרשה (בביהכ"נ הגדול אסטען) נגשתי אל מקום כבודו של רביה"ק ואני רואה שרבינו מסתכל על כל סדרי בית הכנסת, וכאשר הביט על החלונות, רואה אני שהוא מביט ומביט בעין פקוחא על הציורים שעל החלונות. ואחר זה פונה אל הגאון ר' חיים יעקב זצ"ל ראטענבערג. ורבינו העיר, הרי הציורים הן המה המזלות. והרב משיב, שלא מצוייר רק י"א מזלות
רבינו לא השיב על זה, כי כנראה שהבין, שהרב דמתא כאשר הסכים שיציירו המזלות הסתמך על הש"ך יו"ד סי' קמ"א (סק"ל) שכתב וז"ל: הלכך נראה דהא דאמרינן דמזלות אסורים היינו כל י"ב מזלות ביחד כן נראה לי (עכ"ל)
*
ההווי וההסטוריה של בית הכנסת
ובכן אחרי שתיארנו את אופן בניית בית הכנסת בשיא הפאר והיופי ועל פי ההלכה והמסורה הצרופה, נעבור בזה בעז"ה אל ההווי וההסטוריה של בית הכנסת במשך השנים
כאמור, לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ט, עמד בית הכנסת על תילו והחלו להתפלל בו. משנה לשנה התרבו מספר המתפללים, הן מאנשים שהתפללו עד אז בבתי מדרש הקטנים, והן מאנשים שהיגרו לאנטווערפען. תוך זמן קצר נעשו בית הכנסת ובית המדרש אסטען לתל תלפיות, והיו לבתי התפלה המרכזיים, עם ציבור גדול ביותר, בחי' ברוב עם הדרת מלך
במיוחד בימים הנוראים הי' בית הכנסת מלא מפה לפה, עד שלאחר כמה שנים כבר נעשה המקום צר מהכיל את כמות המתפללים
בארכיון של עיריית אנטווערפען, מצאנו עדות מעניינת על הבעי' שנוצרה עקב ריבוי המתפללים. בתיק בת 36 עמודים משנת 1931 (שנת תרצ"א) קיימת עשרות חילופי מכתבים בין העירייה, המשטרה ומכבי אש והנהלת הקהילה, תחת הכותרת:”Voorzorgsmaatregelen in geval van paniek in de synagoge Oostenstraat 43” (אמצעי זהירות במקרה של בהלה בבית הכנסת)
סיפור הדברים של תיק זה החל ע"י מכתב שנשלח ב1 ספטמבר 1931 (י"ט אלול תרצ"א) ללשכת ראש העיר ע"י מתפלל אנונימי, ובו מתלונן אותו כותב על הסכנה הקיימת בביהכ"נ במקרה של חירום. במכתב שנכתב בכתב יד, נאמר שהיות שאנו מתקרבים לימי ראש השנה ויום כיפור, אשר באלו הימים באים לביהכ"נ לכל הפחות 1500 אנשים ונשים (חוץ מילדים), ואם תהי' ח"ו אזעקה וכדו' וכל הציבור יצטרך להימלט, יתהווה סכנה ממשית ובעיקר בעזרת הנשים שם המעברים מאד צרים ויש רק מדרגות אחת דרכה אפשר לצאת.
לאחר קבלת המכתב בלשכת ראש העיר, הגיעו מפקחי העירייה לראות מקרוב את מצב הדברים, בדו"ח שכתבו לאחר מכן נאמר שבבית הכנסת למטה המצב די משביע רצון, כי המעברים רחבים וקיימות 5 יציאות חירום, 2 מצד מזרח ו3 מצד מערב, אבל בעזרת נשים המצב מאוד מסוכן כי המעברים צרים מאוד וקיימות רק 2 יציאות, ולכן הורו להסיר שורה א' של ספסלים מכל 3 צדדי הגלריה של עזרת נשים, גם הציעו ש2 אנשי מכבי אש יהיו נוכחים בביהכ"נ בעת תפילות הימים נוראים כדי להפחית את הסכנה במקרה של חירום ח"ו. (למעשה מחמת קוצר הזמן שהי' עד הימים נוראים, לא היתה אפשרות להוציא מיד כ"כ הרבה ספסלים מהעזרת נשים ולבטל עי"ז הרבה מקומות-ישיבה, ואכן הצליחו לדחות את קיום ההוראה עד לאחר החגים)
כך פרח ושיגשג ביהכנ"ס עד השואה, וכך גם התחדש פריחתו לאחר תום השואה, כשביהכ"נ וביהמ"ד שבו להיות תל תלפיות. הר"ר יונה הערץ פעפערמאן הי"ו הגבאי המסור של הביהכ"נ (שמילא את מקום אביו ר' אשר זעליג ז"ל בגבאות לאחר פטירתו בשנת תשנ"ד) ומתפלל ותיק בביהכ"נ יותר מ60 שנה, מספר שכשהוא הגיע לגור בעירנו בשנת תש"כ (1960), התפללו בביהכ"נ כמה מאות אנשים מדי שבת בשבתו, ובימים הנוראים התפללו בו כ600 אנשים, וכמספר הזה גם בעזרת נשים. עד כדי כך שבימים הנוראים הוצרכו להוסיף עוד שורות של ספסלים בצד מערב כדי שיהי' מספיק מקום לכל הציבור
מקום מיוחד במזרח ביהכ"נ בצד ימין נקבע עבור רב ואב"ד דקהילתנו. מרן הרב הג"ר מרדכי ראטטענבערג זצ"ל הי"ד, ומרן הרב הג"ר חיים קרייזווירטה זצ"ל קבעו להתפלל בביהכ"נ מדי שבת בבוקר.
*
תפקיד רשמי מטעם הקהילה מילא החזן שכיבד את ה' מגרונו והי' עובר בקביעות לפני התיבה בשבתות וימים טובים. הראשון שמילא את התפקיד עם פתיחת ביהכ"נ הי' החזן אהרן פוקסמאן ז"ל
כדאי לציין, שבמשך השנים הופיעו בבית הכנסת כמה חזנים נודעים. לחנוכת בית הכנסת הוזמן החזן יעקב גוזמאן ז"ל ממוסקבה. בשנת תרפ"ח ביקר באנטווערפען החזן הנודע ר' יוסל'ה ראזענבלאט ז"ל, והתכבד אז לעבור לפני התיבה לתפילת ערבית בביהכ"נ אסטען. בשנת תרצ"ז זכו המתפללים לשמוע את קולו העוצמתי והערב של החזן הנודע משה קוסביצקי ז"ל שהופיע בביהכ"נ (חיבה מיוחדת היה לו להחזן משה קוסביצקי לעיר אנטווערפען, וביקר כאן רבות. מסופר שבאחד מביקוריו הוזמן ע"י אחד מגדולי היהלומנים לביקור במשרדו, לאחר שיחה קצרה קם היהלומן ואמר: "ר' משה זינג מיר עפעס", משה קוסביצקי ניגש לארון בו היו מוצגים היהלומים ואמר ליהלומן "איך וויל דעם ברילאנט", ענה לו היהלומן "דער ברילאנט איז דאך א טייערע ברילאנט איר ווילט אים אומזיסט?!" ענה משה קוסביצקי ליהלומן: "איר ווילט מיינע ברילאנטן וואס זענען אין מיין האלז אומזיסט, וויל איך אייערע ברילאנטן אומזיסט"...), גם החזן הידוע יהודה לייב מילר הוזמן לביהכ"נ
החזן פוקסמאן כיהן עד שנת תרפ"ז אז היגר לגלאזגו שבסקוטלנד, והתפקיד עבר להחזן ישראל הלוי בארסקי ז"ל. החזן בארסקי שהגיע לכאן מאודסה הביא עמו את חבירו ארי' לייב גנטמאן ז"ל, שיכהן כמנצח על מקהלת ביהכ"נ. לפני שהגיע לכאן הי' גנטמאן המנצח בתזמורת הצבאי של הצאר, והגיע שם לדרגת קצין (מקרה די נדיר ליהודי), אח"כ המשיך בתפקיד זה גם בצבא האדום. כשפרש מהצבא האדום החל לגלות את יהדותו וחזר בתשובה. אז עזב את רוסיה לטובת אנטווערפען וקיבל את ההצעה לנצח על מקהלת בית הכנסת
ר' הערשל פינק ז"ל בזכרונותיו בספר "שירת חיי" מספר, שבילדותו זכה שהמנצח גנטמאן צירפו יחד עם אחיו משה ז"ל למקהלת בית הכנסת. ר' הערשל ז"ל מתאר: "גנטמאן ניסה להפוך אותנו למקהלת הצבא האדום, בשיטות השמורות למנצחים בסדר גודל שכזה, היינו ממושמעים, המקהלה באנטווערפען היתה לשם ולתפארת, גנטמאן ניצח עלינו ביד רמה". בתמונה של מקהלת ביהכ"נ, שמתפרסם בספרו, רואים שכ15 מבוגרים ועוד כ20 ילדים לקחו אז חלק במקהלה זו. בספר "עיר ואם בישראל" (עמ' 352) מתפרסם מכתב שנשלח (בשנים שאחרי השואה) מהנהלת בית הכנסת ל35 הורים לילדים בבית הספר "יסודי התורה", ובו הם מתבשרים שבנם זכה שנבחר למקהלה, ומבקשים מההורים לאשר את השתתפות הילד ולשתף פעולה
יש לציין שבצד מערב בית הכנסת, בקומה ב' למעלה מהעזרת נשים, קיימת גלריה מיוחדת ששימשה את המקהלה
בשנת תרצ"א עזב החזן בארסקי את עירנו לטובת לאס-אנדזשעלס שבארה"ב. שנתיים לאחר מכן נתמנה לתפקיד החזן דוד אלימלך דים ז"ל, בעוד שחזן בארסקי היה אמון על החזנות הרוסית, חזן דים הביא עמו לאנטווערפען את מסורת החזנות הגאליצאית, הוא נולד בקראקא, ושמונה שנים שימש כחזן בבית הכנסת "ר' אייזיק ר' יעקל'ס", ומשם הגיע לאנטווערפען. החזן דים כיהן בתפקיד עד השואה, אז נלקח למחנות והועלה על המוקד ה' ינקום דמו
כשוך הדי המלחמה והתחדשות בית הכנסת, החל ביהכ"נ אסטען לשמש את שתי הקהילות "מחזיקי הדת" ו"שומרי הדת" שהתאחדו אז (ביהכנ"ס וואן דען נעסט נחרב בשואה, וכתוצאה מאיחוד הקהילות התפללו רק בביהכ"נ אסטען), ואז עבר לפני התיבה החזן של קהילת "שומרי הדת", חיים בן ציון ראבינאוויטש ז"ל, ולאחר שעלה לארץ ישראל בשנת תשי"א, מילא את מקומו החזן משה קראוס ז"ל. החזן קראוס הי' מוצאו מחסידי זידיטשויב, בהיותו בגיל 16 מילא את משרתו הראשונה כחזן בעיר סיגוט שבהונגריה, ובגיל 17 עבר לבודאפעסט כחזן בביהכ"נ "שומרי שבת". בחסדי ה' שרד את השואה וכאמור בשנת תשי"א הגיע לאנטווערפען
גם המנצח גנטמאן ומשפחתו ניצלו בנס מן השואה וחזרו לאנטווערפען, ושב למשרתו כמנצח עד יומו האחרון, כשכרע נפל על משמרתו, זה הי' באחרון של פסח שנת תשי"ג כשהתמוטט דוכן-המנצח עליה עמד, ולא שרד את הנפילה ונפטר ל"ע. כנראה לאחר פטירתו התבטלה המקהלה, בשנים שלאחר מכן נעשו נסיונות לחדשה אך נסיונות אלו לא הוכתרו בהצלחה, ומאז לא קיימת מקהלה בבית הכנסת
בשנת תשי"ד עבר חזן קראוס לשמש בביהכ"נ של שומרי הדת, ושנתיים לאחר מכן נתמנה לתפקיד החזן אברהם דוד פוקס ז"ל. רבים מתושבי עירנו החיים איתנו עוד זוכרים את קולו האדיר שעורר כל נימי לב. הוא הי' נכנע למרן הרב הגר"ח קרייזווירטה זצ"ל, וקיים את הוראותיו (שלא לכפול תיבות התפילה וכדו') בקפדנות
בשנת תשכ"ג היגר חזן פוקס לניו יארק. כמה מועמדים הציעו אז את עצמם לתפקיד והנהלת בית הכנסת התקשה למצוא חזן מתאים, בימים הנוראים של שנות תשכ"ד-תשכ"ה הביאו חזן אורח לעבור לפני התיבה. ובשנת תשכ"ו נבחר לתפקיד החזן ר' נחום מאליק ז"ל, שהתגורר עד אז בחיפה. חזן מאליק שימש בחזנות כשלושים שנה, מרן הרב הגר"ח קרייזווירטה זצ"ל רחש לו חיבה והערכה מיוחדת, והתבטא עליו בסוף ימיו: "אלע חזנים האבן ליב צו זינגען, מיין חזן האט ליב צו לערנען". בשנת תשנ"ז עלה חזן מאליק לארץ ישראל (ונפטר לבית עולמו לפני כמה חודשים), ויבלח"ט ר' יוסף רויטנבארג הי"ו נתמנה לחזן לאורך ימים ושנים טובות
בבית הכנסת כיהן גם "חזן שני", שהי' ה"בעל קורא" ועבר לפעמים לפני התיבה. לא ידוע לנו מי כיהן בתפקיד לפני השואה. לאחר השואה ידוע לנו על ר' יעק'ל פוקס ז"ל ששימש בתפקיד בימיו של חזן קראוס, אח"כ עבר לביהכ"נ "שומרי הדת", ונתמנה לתפקיד זה ר' צבי אביגדור (אימרה) שטרן ז"ל, שהמשיך גם בימיו של החזן אברהם דוד פוקס, לאחר כמה שנים עבר לשמש כחזן בביהכ"נ בבריסל. בשנת תשכ"ב נתמנה לתפקיד החזן שני ר' ישכר דוב שיק ז"ל, (וכשחזן פוקס היגר לניו יורק מילא את מקום החזן הראשי בתפקידים מסוימים). בשנת תשמ"ג עבר התפקיד לר' יעקב שלום גליק ז"ל, ובשנת תנש"א נתמנה ר' שמואל ברוך נאה הי"ו לשמש כחזן שני, לאורך ימים ושנים טובות
כאן יש גם לציין, מעמד חגיגי שהי' מתקיים רבות בבית הכנסת, לפני ואחרי השואה, והוא עריכת חופה וקידושין שהתקיימה ברוב פאר והדר על הבימה במרכז ביהכ"נ (כפי שהיה נהוג בחלק מקהילות ישראל מקדמת דנא), כשפתחו חלון בגג כדי שהחופה תהי' תחת כיפת השמים. ה"קבלת פנים" לחתן התקיים בחדר שני, שהי' ממוקם אז בחדר שבמזרח ביהכ"נ
גם יש להזכיר, התנור ל"אפיית מצות" שנמצא במרתף שבבנין בית הכנסת. התנור נבנה עוד לפני השואה, והשתמשו בו לאפיית מצות עבודת יד, עד השריפה שפרצה בשנת תשכ"ג, כפי שעוד יסופר. תנור זה הוקבע כBeschermd monument ע"י הממשלה
*
שַׁאֲלִי שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ לִשְׁלוֹם אֲבֵלַיִךְ הַמִּתְאַוִּים שְׁכֹן בַּחֲצַר זְבֻלָיִךְ
אֶל תּוֹךְ רְחוֹבָהּ כְּנִדַּחַת וְשָׂרְפוּ שְׁלַל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר תִּמְאַס לָבוֹא קְהָלָיִךְ:
פרק מיוחד יש לנו לייחד לסיפורו של חילול בית הכנסת ושריפת ספרי תורה בשנת תש"א בידי זדים הארורים ימ"ש, בשנים אשר עננים שחורים כיסו את שמי אירופה, בנפול עמה ביד צר בכיבוש הנאצי את בלגיה ושאר המדינות, וירב בבת יהודה תאניה ואניה
בראשית דברינו נגולל בקצרה את מצב היהודים בבלגיה מיום פלישת הנאצים ימ"ש עד אותו יום מר ונמהר של חילול בית הכנסת, אשר היוה ציון דרך משמעותית להחמרת מצב היהודים בבלגיה, שמאז רק הלך והחמיר מיום ליום עד גירושם של אלפי ורבבות יהודי בלגיה למחנות הריכוז והשמדה, ה' ינקום דמם בתוך ששת מליון הקדושים אשר נעקדו על קידוש ה', ארץ ארץ אל תכסי דמם
ביום שישי ב' אייר ת"ש (10 מאי 1940) לפנות בוקר התחילו הגרמנים להפציץ את בלגיה, במשך כל היום זרקו פצצות מכל הכיוונים ובסוף היום נכנסו לבלגיה. 18 ימים ארך להם עד שהם השתלטו על כל המדינה. רבים מיהודי אנטווערפען הבינו שפלישת הגרמנים לא מבשרת טוב ליהודים, לכן אלו שהיתה להם האפשרות להימלט, ברחו מיד
למעשה, הגרמנים הארורים, הנאצים ימ"ש, היתה להם טקטיקה זדונית שונה לגבי היהודים במדינות מערב אירופה ממדינות מזרח אירופה אשר שם התחילו מיד בגירוש היהודים וברציחות האכזריות, כאן ייצרו אווירה שכביכול אין להם שום תוכניות רעות, הסיבה היתה כנראה כי רצו להבטיח לעצמם את עזרת המקומיים וגם כי חפצו להסתיר את מה שהם מעוללים במזרח אירופה, כשהמטרה הזדונית שלהם היתה, שיוכלו בלאט ובחשאי להכין את תכניותיהם הנלוזות
וכך במשך כחמשה חדשים הרשעים לא עשו דבר ולא הפריעו לחיי השגרה של היהודים בבלגיה, אנשים התהלכו בה כרגיל ופקדו את בתי הכנסת. הר"ר יעקב פריעדריך ז"ל בזכרונותיו ("הושענא נפש מבהלה" עמ' 98) אף מספר: ברחוב Vestingstraat היתה מסעדה של יהודי חסידי בשם פראגער, שם ראיתי במו עיניי במשך שלושה שבועות חיילים גרמנים יושבים ואוכלים דג ממולא וקרפיונים (רק לאחר מכן הדבר נאסר עליהם)
בכל התקופה הזאת היו צרות קטנות, אבל היו נסבלות. לאחר חמשה חודשים, ב28 לאוקטובר 1940 למספרם, יצאו לאור הגזירות הראשונות, כשביניהם שעל היהודים להירשם ב'רישום אוכלוסין יהודי', וכך במשך כל כמה חדשים יצאו לאור גזירות חדשות
באותה תקופה לאחר פלישת הגרמנים, החלו להתארגן כמה תנועות של פלמיים אנטישמיים אשר תמכו בנאצים, ביניהם De vlag וVolksverwering, וגםVlaams Nationaal Verbond אשר תנועה זו נוסדה עוד כמה שנים מקודם, ושיתפו פעולה עם הנאצים
והנה בחודש ניסן תש"א (אפריל 1941), פחות משנה לאחר פלישת הנאצים, החלו אותם תנועות נאציים פלמיים, בעידודם של הגרמנים, להגביר הילוך בהסתה פראית נגד היהודים, ובעקבות אותה הסתה יצאו צעירים שהשתייכו לאותם ארגונים, בי"ג ניסן (10 אפריל) לחולל פראות בLange Kievitstraat, ניפצו זגוגיות חלונות בחנויות של יהודים והשליכו חפצים מתוך מספר חנויות
ולאחר מספר ימים, א' דחול המועד פסח (14 אפריל), זה הי' יום שני של החגא שלהם, התאספו מאות פלמיים נאציים בקולנוע המקומי "רעקס" ברח' De Keyserlei, שם הוקרן להם סרט אנטישמי נורא בשם ‘Der ewige Jude’ ('היהודי הנצחי'), היה זה סרט עם תוכן נוראי נגד היהודים, ממנו השתמע שהיהודים היוו מאז ומעולם את 'הבעיה' של העולם כולו. במקום התלהטו הרוחות ואלות חולקו להמונים שהתכונן לצאת ולערוך פוגרום באיזור היהודי. תחילה פנו לPelikaanstraat, ניפצו את זגוגיות החלונות של חנויות יהודיים והשליכו את החפצים מחלונות הראווה. לא היו הרבה אנשים ברחוב, כי כאמור זה הי' ביום חגא שלהם, היהודים המעטים שנמצאו ברחוב נסו על נפשם. שני שוטרים מקומיים ניסו לעכב את ההמון הפרוע, אבל לא עברו כמה דקות וכמה קציני ס.ס. הגיחו ללוות את ההמון, והשוטרים הוצרכו לסגת
וכך ממשיכים הצעירים המשולהבים דרך הTunnel של הLange Kievitstraat, כנראה רצו לפגוע שם בחנויות יהודיים, מה שאכן עשו לכל אורך המסלול, והלכו עד סוף הרחוב שם פנו לProvinciestraat, והמשיכו בו עד שהגיעו לרחוב Van Den Nestlei, ולביהכ"נ של קהילת "שומרי הדת" הנמצא בפינת הרחובות וואן דען נעסט – אסטען
כשהגיעו לביהכ"נ דקהילת "שומרי הדת", התפרצה השנאה התהומית במלוא עוזה, הסתה פראית של חודשים רבים שהתקבלה באהדה רבה על לבותיהם של אותם אנטישמיים תתי-אדם ימ"ש פעלו את פעולתם כהוגן. ההמון האספסוף פרצו את השער הראשי של ביהכ"נ, ורצו פנימה, הוציאו ממנו את ספרי התורה והשליכו אותם ברחובה של עיר רח"ל. לאחר מכן אספו שלחנות וספסלים והציתו שריפה, וזרקו לאש גם את הפרוכת ושאר ספרי קודש בבזיון נורא, גם ניסו להצית את הביהכ"נ
בינתיים התאספו מחוץ לבית הכנסת, המון אנשים, יהודים ולהבדיל שאינם יהודים. מי שהעיז לעכב בעדם או להציל דברים מן השריפה קיבל מהם מכות ובעיטות. אנשים התקשרו למשטרה, וקיבלו מענה שיש להם הוראה האוסרת להם להזעיק את המכבי-אש
קבוצת נערים מ"בני עקיבא" שהיו במקום הבינו מיד שהיעד הבא של הפורעים יהי' בית הכנסת "אסטען" של קהילתנו השוכן במרחק מה באותו רחוב. במהירות רצו לבית הכנסת אסטען ויחד עם עוד אנשים הצילו ספרי תורה, במקביל רצו למעלה לדירת ה"מרא דאתרא" מרן הגאון רבי מרדכי ראטטענבערג זצ"ל הי"ד שהתגורר בבית הסמוך לביהכ"נ, להתריע בפניו על הסכנה המתקרבת. הרב זצ"ל ובני משפחתו נסו על נפשם, והתחבאו בבית של יהודי שגר ב Ramstraat
ואכן כאשר יגורו בא, לאחר זמן קצר (זה היה בערך בשעה 13.00 בצהריים) הגיעו חיות האדם צמאי הדם לביהכ"נ "אסטען", גם שם הוציאו ספרי תורה, המון ספרי קודש, ספסלים ושלחנות, וזרקום ברחובה של עיר בבזיון איום ונורא, והציתו שם שריפה, בעיקר חיללו את הביהמ"ד למעלה, זרקו את הכל דרך החלונות לעבר הרחוב. נכנסו לדירתו של הרב זצ"ל והציתו שם שריפה אשר שרף את כל תכולת הדירה. בינתיים הגיעו המכבי-אש, אבל במשך קרוב לשעה השלטון הגרמני אסר עליהם לכבות את האש. בשנים שלאחר השואה עוד הי' נראים כתמים שחורים בכניסה לביהכ"נ "וואן דען נעסט" וברחובה של עיר, זכר לאותם אירועים נוראיים. הפוגרום הזה תועד בשלל תמונות, שצולמו ע"י אותם ארגונים, כשבא' התמונות הצטלמו חברי אחד הארגונים עם דגלי הסמל שלהם על רקע השריפה המשתוללת
יהודים רבים היו עדים לאותו פוגרום נורא שהתחולל ביום שני א' דחוה"מ פסח תש"א, אלו עמדו בעיקר מן הצד של רחוב "וואן דען נעסט", ובעיניים כלות ובלב קרוע ראו מה שמתרחש ולא יכלו לעשות דבר, אבל עדות אחת אותנטית השתמרה ממי שראה מהצד של בית הכנסת אסטען. תשואות חן חן להר"ר פנחס א. קארנפעלד הי"ו יו"ר כבוד דקהילתנו, שלפני שנים רבות השכיל להעלות על הכתב אותו עדות ששמע ממר משה בנימין פיללענבוים ז"ל, שבשעת הפרעות הי' ילד כבן י"ב שנה, ומשפחתו גרה בדירה ברח' אסטען 50, מרחק כמה בנינים מביהכ"נ אסטען בצד ימין. אנו מביאים כאן את העדות ככתבו וכלשונו:
דאס פארברענען פון די שוהלן און ספרי תורה איז פארגעקומען אין חול המועד פסח תש"א - 1941. עס איז אין דעם טאג אויך געווען אן אפיציעלע חגא (דער מאנטיג פון זייער פסח). איך בין אלט געווען צוועלף יאר. מיר האבן דעמאלט געוואוינט אין דעם בנין פון די אסטן שטראסע 50 (וועלכער מען האט דעמאלט גערופען Jakonts הייזער)
מיין מאמע און געשוויסטער הי"ד זענען געווען אין שטוב און מיר זענען אלע געזעסן ביים טיש און געגעסען. מיין פאטער הי"ד איז פונקט אהיים געקומען ווען מען האט געהערט א גערידער אין די גאס
די וואס קענען דעם בנין פון אסטן 50, ווייסן, אז די פענסטער פון דעם גרויסן צימער זענען ארויסגעבויט. מען קען שטיין אין צימער און האבן אן איבערבליק אויף די גאנצע אסטענשטראסע. ווען די פארהאנגען זענען צו געצויגען, באמערקט מען נישט פון דער גאס אז עמיצער קוקט ארויס. איך בין גלייך צוגעלאפן צום פענסטער אין געזעהן ווי א מאסע ציווילדעוועטע מענטשן (ווארשיינליך הונדערטער) האבן אריינמארשירט אין דער גאס. איך האב קיין שום אוניפארם נישט באמערקט
די "וועהרמאכט" האט געהאט א קאזערנע אין אסטן 48-49 (אין צווישענצייט האט זיך געהאט דארט אריינגעצויגן די דייטשע "קריגס-מארינע"). אויף דער גאס פאר דעם בנין, פלעגן פערמאנענט שטיין צוויי שומרים. אבער זעהר "וואונדערליך", פונקט דעם טאג, זענען די צוויי שומרים "נעלם" געווארן
אויפן עק פון די Grote Hondstraatהאט זיך דעמאלט געפינען א פאליציי-שטעלע. "צופעליג" איז דער ביורא די שעה געווען געשלאסן
די מאסע מענטשן האבן באשטורעמט די אסטן שוהל. דער רב ראטטענבערג הי"ד און זיין משפחה האבן געהאלטן אין מיטן עסן. עס שיינט אז מען האט זיי געקענט מודיע זיין, און זיי זענען באצייטענס אנטלאפן פון זייער שטוב. פון דער ווייטן האט מען שוין געזעהן א פייער ברענען אויף די גאס פאר די וואן דן נעסטליי שוהל
איך האב געזעהן ווי מענטשן לויפן ארויף אין אסטן בית-המדרש, די פענסטער אין בית-המדרש האבן זיך געעפענט אין עס זענען לאנגזאם ארויס געשויבן געווארן די גרויסע בענק און טישן, וועלכע זענען אראפ "געטראסקעט" אויף די גאס צום גרויסן געיובעל פון די נאצי-מיליטאנטן. פלוצלונג האב איך געזעהן ווי די פענסטער עפענען זיך ווידער און עס ווערן ארויסגעווארפן די ספרי תורה ר"ל. וויפיל ספרים זענען אזוי ארויסגעווארפן געווארן, ווייס איך נישט
ווען עס האט זיך אנגעזאמלט א גרויסער הויפן אויף די גאס, האבן זיי אנגעצינדן א פייער. איך קען אבער נישט פארגעסן דעם מאמענט ווען די צוריסענע און טיילווייזע פארברענטע ספרים זענען געליגן אויף די גאס ווי א לאנגער טעפיך ר"ל, און די רשעים ימ"ש האבן דערויף געטאנצט ווי צערווילדעוועטע. איין מאן (א יוד אדער א גוי?), האט געכאפט א ספר תורה און האט דערמיט געוואלט אנטלויפן, דער המון-עם האט עם צוריק געכאפט און צוקלאפט די ביינער
אינצווישן האבן זיי געהאט אנגעצינדן א פייער אין די דירה פון דעם רב (אין דעם בנין ווי עס איז היינט פארהאן דער חדר שני פון אסטן בית-המדרש)
די בעלגישע פייערלעשער זענען ערשט געקומען צו פארן מיט זייערע וועגן א צייט שפעטער און מען האט זיי נישט צוגעלאזט לעשן דאס פייער מער ווי א שעה ארום. אפילו די פאליציי האט זיך נישט באוויזן די גאנצע צייט
דערנאך האט מען במשך א צייט אפגעשפארט די גאס פאר יעדן פארקער, חוץ פאר די איינוואוינער און די דייטשע קריגס-מארינע
א חלק פון די פראים זענען ווייטער געלאפן צו די "יסודי התורה", אבער "שארעל" (Charel) דער קאנסיערזש האט זיי נישט אריינגעלאזט
נאך די געשעענישן האבן די יודן געמוזט באצאלן א אונגעהויערע שטראף "כדי צו דעקן דער שאדן וועלכע זענען אנגעמאכט געווארן צוליב זיי"...
עס איז אויך פארעפענטליכט געווארן א נייע "פארארדענונג" וועלכע האט פארבאטן פאר יודן ארויסצוגיין אין די גאס צווישן 7 אזייגער באנאכט ביז 7 אזייגער אין דער פרי
עד כאן דברי העדות של משה בנימין פיללענבוים ז"ל
כמובן שהמאורעות המזעזעים הסעירו את העיר. איש לא רצה להאמין שכך יכול לקרות, ורבים היו בטוחים שהגרוע מכל כבר קרה... כי כידוע הנאצים ימח שמם וזכרם פעלו בתחכום רב, הכל נעשה בתכנון מדוקדק תחת מעטה של הסתרה, כדי שלא יעלה על דעתם של אנשים איזה מזימות יש להם על עם היהודי. וכך היו גם בפוגרומים האלו בבתי הכנסת שהיו מתוכננים היטב ע"י הגרמנים כחלק מתכנית ההשמדה של יהדות בלגיה (כפי שהעלו בבירור חוקרי השואה), והיה גם מתוכנן היטב את אופן הפעולה שזה ייצא לפועל דוקא ע"י פלמים, וכך לשדר לציבור שכאילו אין להם לזה שום קשר...
מעניין מה שהר"ר יעקב פריעדריך ז"ל מספר בזכרונותיו ("הושענא נפש מבהלה", עמ' 103): באותו יום של הפוגרום, א' דחוה"מ פסח, שימשתי כמדריך בארגון החרדי של צעירי "אגודת ישראל", והיינו בטיול מחוץ לעיר עם קבוצת בחורים צעירים. בשובי מן הסיור אל הרחוב בו התגוררתי, נחרדתי לראות כי העיר אבלה כבתשעה באב. בסמוך למקום בו התגוררתי ברחוב קראון סטראט פגשתי בקבוצה קטנה של יהודים מודאגים, אשר פניהם רציניות במיוחד. ניגשתי אליהם ושאלתים למתרחש – הם סיפרו ששני בתי הכנסת הגדולים שב"אסטען סטראט" חוללו. הפטרתי במשפט שהכעיס את שומעי: "הלוואי שהמצב יסתיים בכך"... והפטרתי: "ושלא יבואו דברים גרועים מאלו". ההתנגדות לדברי והכעס על התבטאותי היו כה נחרצים עד שהונפו ידים להכות אותי. אני הבנתי את הענין היטב, אך יהודים אחרים לא רצו להאמין לכך, הם לא היו מסוגלים לתאר לעצמם בשום אופן שמתכננים כאן מסע של הרג ורציחה. ברגש הפנימי של העם היהודי – ישראל קדושים, אין פיסת מקום להחדיר תיאור כלשהו של רצח המוני רח"ל
הר"ר יעקב ז"ל ממשיך לספר: בסביבות השעה שש בערב הנאצים הבלגים ירו באוויר, לאות ופקודה שיש לכבות את האש הבוערת בבתי הכנסת. ביום המחרת נתלו כרזות ברחובות העיר המודיעות שהגרמנים הגנו על היהודים מפני האוכלוסייה הבלגית... ולכן אסור ליהודי לצאת מביתו לאחר השעה שבע בערב. כמו כן נאסר לצאת מן הדירה עליה נרשמו ב"יודן-רעגיסטאר", הכל כביכול בכדי להגן על היהודים מפני הפלמים... ע"כ
לאחר המאורעות הללו, הגזירות נגד היהודים באנטווערפען המשיכו ביתר שאת, ולאט לאט נתהדקה החגורה על צוארי היהודים, עד שבערב תשעה באב שנת תש"ב התחילו עם ה"משלוחים" למחנות הריכוז וההשמדה, ויותר מ13.000 אחינו בני ישראל מאנטווערפען נהרגו נשמדו ונשרפו חיים ובכל שאר מיתות משונות ואכזריות על קדושת השם במחנות בריינדאנק, מיידאנעק, טרעבלינקא, אושוויץ ושאר מחנות השמד באירופה ע"י הנאצים הארורים ימ"ש, בחורבן הכי גדול שפקד את כלל ישראל מאז היה לגוי. יזכרם אלוקים לטובה עם שאר צדיקי עולם, ארץ אל תכסי דמם, כי דורש דמם אותם זכר לא שכח צעקת ענוים
*
חילול והצלת ספרי תורה
כאמור, בעת הפוגרום של חוה"מ פסח תש"א, הוציאו הפורעים ספרי תורה מבתי הכנסת וזרקום ושרפום ברחובה של עיר בביזיון נורא. ספרי תורה שחוללו ע"י הצוררים ימ"ש נקברו בבית החיים דקהילתנו בפיטטע
בכניסה לביה"ח בצד ימין, על השער הגדול בקדמת הקברים של קדושי השואה, חקוק בסוף נוסח המצבה: "ולאבל גדול ומספד נטמנו פה ספרי תורות קרועים ושרופים מידי הצוררים האלה ולחרבה ולגלים השמו בתי תפלותנו"
כנראה ספרי תורה שחוללו אז היו בעיקר מ"בית המדרש" למעלה, רוב ספרי תורה של "בית הכנסת" ניצלו, כי העבירו אותם למקום מבטחים טרם הפרעות, וכל זה הודות לתושייתו של המנהל הלא יהודי של בית הספר "יסודי התורה" Mijnheer J. Sanctorum שהחביא אותם (ולאחר שנים אכן קיבל את אות "חסיד אומות העולם" מ"יד ושם", על פעלו זה ועל פעלו להצלת ילדים מבית הספר). בספר שי"ל לרגל מלאות מאה שנה לבי"ס "יסודי התורה", כותב שם Sanctorum את השתלשלות הענינים:
איזה תקופה טרם הפרעות הגיע אלי אחד העסקנים היהודים וביקש ממני שאמצא איזה מקום מסתור לספרי תורה של בית הכנסת "אסטען". באישון לילה הצלחתי בעזרתם של ארבעה ילדים להוציא את המבצע הזה בהצלחה. העברנו את הספרי תורה, עיטפנו אותם בנייר משומן להגן מפני רטיבות והסתרנו אותם בפיר-אוויר שבקיר בית הספר, את המקום סגרנו בבניה וטיוח
יש לסיפור זה המשך, האדם היחיד מבחוץ, שידע מהמבצע הי' "שומר" ביה"ס, כי בקשנו את עזרתו בבניית וטיוח מקום המחבוא. ובכן מה גדול הי' ההלם והאכזבה שלי כשאחרי כמה ימים התקשר אלי אותו שומר, ומודיע לי שמקום המחבוא נפרץ וכמה ספרי תורה נמצאים בחוץ. לא הי' לי ספק מי עשה את זה. כי על הילדים היהודיים הייתי בטוח שהם לא סיפרו את זה לאף אחד, כי הם נשבעו לי לשמור את זה בסוד. ללא ספק, אותו שומר בעצמו התענוור מהפנינים ואבני החן שהיו על הספרי תורה, ורצה לגנבם. יותר מזה, לאחר תחקור נודע לנו שאותו שומר עבד גם כשומר אצל הכובשים הגרמנים, כשאנחנו כלל לא ידענו מזה. הכנסנו שוב את הספרי תורה למקום המחבוא וטייחנו שוב את המקום. למזלנו אותו שומר סתם את פיו, כי כנראה לא רצה לאבד את פרנסתו אצלנו, וגם לא רצה שהגרמנים יתוודעו שהוא עובד בבית ספר יהודי. אבל מאותו יום עד סיום המלחמה נשאר אצלי הפחד שהכובשים לא יגלו את מקום המחבוא
באותו יום שהי' הפוגרום בבית הכנסת, הייתי בביתי והגיעה אלי הידיעה שיש פרעות נגד היהודים, הגעתי למקום וראיתי את השריפות, אבל ברגע שראיתי ששער בית הספר לא נפרץ, ידעתי שהספרי תורה ניצלו. לאחר סיום המלחמה, החזירו ברוב חגיגה את ספרי התורה לבית הכנסת. עד כאן דברי המנהל
הר"ר פנחס א. קארנפעלד הי"ו מספר שעוד זוכר מהשנים שלאחרי השואה, שבמשרדו של אותו מנהל, היו סימנים מאותה בניה וטיוח שעשו עבור המחבוא של הספרי תורה
על עוד נסיון להציל ספרי תורה מספר לנו הר"ר פנחס א. קארנפעלד הי"ו ששמע מהר"ר שלמה קלאגסבאלד ז"ל יו"ר דקהילתנו, שטרם נלקח למחנות ע"י הנאצים ימ"ש, לקח 19 ספרי תורה (לא ידוע מאיפה לקחם), גוללם בשמיכות וקבר אותם בחצר של ביהכ"נ "וואן דען נעסט", בקוותו שבתוך זמן קצר יוכל לחזור ולהוציאם, אבל ההשגחה העליונה גזרה שהמלחמה נתארכה זמן רב, ועד שחזר לעיר והוציא את הספרי תורה, היו כולם מלא עובש ופסולים לגמרי, והצריכו לגונזם ה' ירחם
עוד מספר הר"ר פנחס א. קארנפעלד הי"ו, שבשעה שהפורעים חוללו את ביהכ"נ וביהמ"ד "אסטען", כנראה באיזה שלב שלא שמו לב, אזר אומץ נער אחד (שהשתייך ל"בני עקיבא") ותפס ספר תורה, קשר אותו על האופניים שלו מאחור ומיהר להסתלק מן המקום, רק אז הבחינו בו קבוצה של צעירים פורעים, והתחילו לדלוק אחריו, הוא הגביר את המהירות שלו עד שהגיע לביתו ברחוב Magdalenastraat, שם למטה הי' לאביו ז"ל מקום של עיבוד ומכירת עופות (לאחר שנים רבות השתמש במקום זה הר"ר אברהם יהושע העשיל געלדציילער ז"ל), הבחור תפס את הס"ת ועלה ורץ במדרגות הבית, אז השיגו אותו הפורעים, והתחילו לריב איתו על מדרגות הבית. ממש בנס ניצל מהם ברגע האחרון, כי בדיוק באותו רגע מישהו ממארגני הקבוצות הגיע והורה להם לעזוב אותו ולשוב, וכך ניצל אותו ספר תורה
במשך שנים רבות לא היה ידוע מה עלה בגורלו של אותו ספר תורה, לפני יותר מעשור עלו על זה שבמוזיאום (Erfgoedbibliotheek) של עיריית אנטווערפען נמצא ספר תורה, והתחילו השערות רבות שזה אותו ס"ת שנוצל מביהכ"נ "אסטען", מאמצים רבים נעשו לקבל את הס"ת בחזרה לחיק קהילתנו, אבל לדאבוננו מאמצים אלו לא נשאו פרי, כי הנהלת המוזיאום טענה שאין הוכחות ברורות שזה הס"ת שהיה שייך לביהכ"נ "אסטען", ולכן לא הי' שייך באופן חוקי להוציא את זה מידם
*
אודות המאמצים שנעשו באמצע שנות המלחמה, לשימורו של בית הכנסת ותכולתו, מובא כדלהלן בקורות דברי הימים של אותם שנים:
הרב הראשי של בלגיה וראש איגוד היהודים בבלגיה לשעבר, הרב שלמה אוללמאנן (-ה"ה בנו של הרב הראשון דקהילתנו הגרנ"צ אוללמאן זצ"ל), כתב ב-20 בספטמבר 1943 מכתב מבוהל למזכיר הכללי של משרד המשפטים, האחראי על הקהילה היהודית, "כי מכיוון שכמעט כל היהודים נאלצו לעזוב את העיר אנטווערפען, יש לנקוט באמצעים כדי להגן על הריהוט וחפצי קודש אחרים הנמצאים בבתי הכנסת באנטווערפען". הוא דיבר ספציפית על בתי הכנסת הגדולים, ביניהם בית הכנסת הגדול ברחוב אסטען.
אוללמאנן עמד על כך שלאור ערכם הרב של החפצים האמורים, "יש למנות מפקח שימנע את פינוי הרהיטים שמוצבים בבתי הכנסת האמורים". המזכיר הכללי הסכים לבקשה. ב-25 בספטמבר הוא הודיע להנהלת ה'פראווינץ': "לשימור הריהוט יש חשיבות כספית רבה לעיר הנוגעת בדבר (אנטווערפען) לאור התחייבויות משפטיות רלוונטיות". ב-7 באוקטובר הודיע הקצין הראשי של משטרת אנטווערפען לראש העירייה ש"יערכו כמה שיותר סיורי משטרה". ע"כ
על אף מאמצים אלו, לא ידוע לנו עד כמה זה אכן עזר לשימור תכולת בתי הכנסת
*
תקומה והתחדשות בית הכנסת לאחר החורבן
באמצע חודש אלול שנת תש"ד הצליחו בעז"ה צבאות בעלות הברית לאחר קרבות עזים לשחרר את בלגיה מהגרמנים, ואז התחילו היהודים המעטים שנשארו בחיים לצאת מהמחתרת שלהם באנטווערפען ובשאר ערים המשוחררים (על אף שהמלחמה עוד נמשכה עד התבוסה הסופית של הגרמנים ימ"ש בחודש אייר תש"ה). העיר אנטווערפען, היתה נראית כשדה מלחמה, בתים חרבים או מטים ליפול, אלפי בנינים בלי זכוכיות בחלונות. בתי הכנסת "אסטען" ו"וואן דען נעסט" היו ריקים מתכולתם וניזוקו קשות, הכל היה שבור ומרוסס, וכך היו גם גורלם של יתר 32 בתי המדרש ומוסדות החינוך שהוונדליזם שלט בהם. בית הכנסת "מוריה" בטערליסט סטראט, אכן שלדו נשאר בלי היזקים אבל הי' מרוקן לגמרי. בית הכנסת היחיד שנשאר בלי שום פגע היה 'אייזנמאן', הוא נשאר כמו שהיה לפני המלחמה. אבל בית כנסת זה היה קטן מאד, ולא היתה שום אפשרות להכניס לתוכו את כולם. באין ברירה החליטו שלכל הפחות בימים הנוראים (שנת תש"ה) יתאספו להתפלל בביהכ"נ "אסטען" כמות שהוא, והכניסו בו ספסלים שהצליחו לקבל בהשאלה מהעירייה. החזן אהרן לייב מלמדוב ז"ל הגיע במיוחד מבריסל כדי לעבור לפני התיבה
כאמור בתקופה זו עוד נמשכה המלחמה, ורק בחודש אייר תש"ה נסתיימה המלחמה והמחנות שוחררו, ואז החלו אותם קומץ יהודים שנשארו לפליטה במחנות ובמקומות מחבוא לשוב לעיר לאט לאט. הטרנספורט הראשון של ניצולי המחנות, תושבי אנטווערפען בעבר, הגיע לעיר ביום ט"ז אייר תש"ה (29 אפריל 1945), ביניהם היה הר"ר שלמה קלאגסבאלד ז"ל (לימים יו"ר דקהילתנו), והוא מתאר בזכרונותיו איך שמצא עיר רפאים ובתי כנסת חרבים, למרות שכבר עבר זמן מה מהשחרור. וממשיך לתאר: אם כן, איפה התפללנו? הכשרנו את הבית של "אגודת ישראל" באסטען-סטראט 42 (היום זה החלק השמאלי מבנין בית הכנסת). היות שלא נשארו שמשות בחלונות, לקחנו לוחות עץ וסגרנו את החלונות. בינתיים שימש הבית הזה לבית כנסת זמני וגם לאסיפות חשובות. כחודש-חדשיים לאחר שחרורי (בסביבות סיון-תמוז תש"ה) התחילו כבר להכשיר את בית הכנסת הגדול "אסטען" לשימוש
בד בבד מהצורך הדחוף לשפץ ולחדש את בית הכנסת, נתהווה בעיה גדולה אחרת והיא שכל בניני המוסדות ובתוכם בית הכנסת נפלו לידים חילוניות, כי בשחרור העיר שלהי שנת תש"ד מסרה עיריית אנטווערפען לתומה את נכסי הקהילה כגון בתי הכנסיות, בתי המדרשות ומוסדות החינוך ששימשו לפני המלחמה את חברי הקהילה החרדית, לעסקנים חילוניים שטענו לכתר הבעלות כנציגים היחידים של עם ישראל שנשארו לפליטה, ובתוך זמן קצר הם השתלטו על הכל. החרדים כאבו את הדבר, אך בהיותם שבורים ורצוצים בגופם וברוחם, לא העזו להתנגד.
וכאן אכן מחובתנו להעלות על נס את יו"ר קהילתנו הבלתי נשכח הר"ר שלמה קלאגסבאלד ז"ל וחבריו, שלולא עמידתם האיתנה מיד אחרי השואה מעולם לא היתה תקומה לקהילתנו. ר' שלמה ז"ל ניהל מלחמת חרמה לקבל בחזרה את בניני המוסדות ובית הכנסת "אסטען" לידי היהדות החרדית, והתקין עצמו לשלשה דברים לדורון לתפלה ולמלחמה. וכה מספר הר"ר יעקב פריעדריך ז"ל ("עיר ואם בישראל" עמ' 194): לאחר המלחמה, בחודש מאי 1945 גרתי עדיין בבריסל והייתי מגיע ברכבת לאנטווערפען. פעם עברתי ברחוב פעליקאן. פגשתי ביהודי שסיפר לי שמתקיימת זה עתה אסיפה מכרעת בבית המדרש מוריה. פניתי לשם ומצאתי חדר הומה באדם (בערך כחמשים איש) המתווכחים בלהט, אחד נכנס בדברי חברו ואינו מניח לו לגמור את המשפט, היה נראה שם כמו זירת קרב. הרקע היה: מספר חילוניים הקימו וועד שיעמוד בקשר עם הממשלה כדי לקבל לידיהם את כל בניני המוסדות היהודיים באנטווערפען. ראיתי את ר' שלמה קלאגסבאלד ז"ל עומד על ספסל ועל ידו כמה מחברי (ביניהם אני זוכר את ר' יעקב גוטפריינד ז"ל) ובקול רם בכל הלהט מכריז: "הבנינים הללו, דהיינו כל בתי הכנסיות שבעיר, בניני יסודי התורה, המקוה בית השחיטה וכו' שייכים ליהדות החרדית שניספתה במחנות ולא חזרה, לא ניתן לאף אחד לגזול מאתנו את הנכסים הללו
הנאספים לעומתו צעקו לעברו והגיבו "חבל על הכוחות שלך, על המרץ שהנך משקיע, אחרי המלחמה הזאת לא תקום עוד יהדות חרדית באנטווערפען..." אך ר' שלמה לא הרפה ולא זע כמלוא נימה מתביעותיו והקריא רשימת אנשים ובתוכם כמה חרדים שדורשים את החזרת המוסדות לידיהם, התווכח במלוא העוז ולא היה מוכן לשום פשרה עד שבסופו של דבר גם המלאך הרע בעל כרחו ענה אמן ובלית ברירה הסכימו להחזיר את הבנינים לידי הוועד אשר ר' שלמה הקים, ובמשך הזמן הפך להיות וועד הקהילה. וכך הציל את כל בניני היהדות החרדית בעירנו, ובתוכם גם בית הכנסת הגדול "אסטען"
(אולי כדאי לציין כאן, שזה לא הפעם הראשון שהי' צורך לנהל מערכה נגד אלו שרצו להשתלט על בית הכנסת "אסטען", כבר לפני השואה בשנות תרצ"א-תרצ"ב ניסו בערמה להשתלט על הבית הכנסת. מרן הרב הג"ר מרדכי ראטטענבערג זצ"ל הי"ד ניהל אז נגדם מלחמת חרמה. עי' שו"ת "יד מרדכי", תשובות לז-מב. ועי' שם את תשובות גדולי הדור שעמדו לימינו במערכה, ביניהם הגאון רבי יוסף ראזין מראגאטשאוו, הגאון רבי שאול בראך אב"ד קאשוי, הגאון רבי דוד מנחם מאניש באב״ד אב"ד טארנאפאל, והגאון רבי חיים יצחק ירוחם אב"ד אלטשטאט)
לאחר שב"ה הצליחו להשיב את בית הכנסת לידי אנשי הקהילה החרדית, החל הצורך להכשירו ולשפצו כדי שיהא ראוי להתפלל בו, וזכורים לטוב אותם עסקנים נמרצים שאזרו כגיבור חלציהם, ובראשם הר"ר יוסף יצחק ראטטענבערג ז"ל (לימים יו"ר דקהילתנו) בנו של מרן הרב הג"ר מרדכי ראטטענבערג זצ"ל הי"ד, שהשתדל אז בכל כוחו להקים מחדש את בית הכנסת הגדול אסטען - ששם הי' גם בית אביו הגדול ושם נתגדל הוא עצמו - שנחרב על ידי הרשעים הארורים ימ"ש עד היסוד, ולא נח ולא שקט עד שזכה לראותה בנוי על תילה ואף נסע לאנגלי' להתרים נדיבי עם למען ענין זה, וגם את הממשלה הצליח לשכנע ליטול חלק בזה
אי אפשר לתאר את גבורות הנפש של קומץ יהודים אלו, שאחרי שעברו את שבעה מדורי גיהנום במחנות ההשמדה ואיבדו את יקיריהם, לא נפלה עוז רוחם ולא נתנו לזרועות הייאוש להשתלט עליהם, בכוחות על אנושיים קמו והתחזקו כדי לכונן ולשקם מחדש את קהילתנו ומוסדותיה. יהא זכרם ברוך לעד.
ואכן בחסדי שמים זכו היהודים הפלטים להחזיר עטרת בית הכנסת ליושנה, ותוך זמן קצר חזרו בית הכנסת ובית המדרש אסטען להיות לתל תלפיות, ולבתי התפלה המרכזיים של העיר. (יש לציין, שביהכ"נ אסטען שימש אז את שתי הקהילות "מחזיקי הדת" ו"שומרי הדת" שהתאחדו לאחר השואה. ביהכנ"ס "וואן דען נעסט" עדיין נשאר בחורבנה עד שנת תשי"ד, וכתוצאה מכך התפללו רק בביהכ"נ אסטען)
שוב מילאו מאות את ספסלי בית הכנסת, ובפרט בימים הנוראים ובמועדים ובעת אסיפות הקהל בשבת הגדול ובשבת שובה וכדו' נעשה ביהכ"נ צר מהכיל את כל הציבור שהלך וגדל בחסדי ה'. אנטווערפען קמה שוב מחורבותי' וחזר להיות "עיר ואם בישראל" לשם ולתפארת.
*
השריפה בשנת תשכ"ג
ציון דרך משמעותי בדברי הימים של "בית הכנסת אסטען", הוא ללא ספק דבר השריפה שאירעה בבנין לפני יותר מששים שנה, בשנת תשכ"ג.
כפי שכבר סיפרנו, קיים עד היום הזה תנור ל"אפיית מצות" במרתף שבבנין בית הכנסת. התנור עוד נבנה לפני השואה, והשתמשו בו במשך השנים לאפיית מצות עבודת יד. והנה, לקראת חג הפסח של שנת תשכ"ג השכירו את התנור לחבורה שרצתה לאפות "מצות מצוה" בערב פסח שחל באותה שנה ביום שני בשבוע. במוצאי שבת הגדול י"ב ניסן (6 אפריל 1963), הדליקו את התנור, מה שגרם מאוחר יותר באותה לילה להתפרצות שריפה נוראה בבנין
כנראה אף אחד לא נכח במקום בשעת התפרצות האש, הראשון שהבחין בכך, היה הגאון רבי חיים יעקב ראטטענבערג זצ"ל שגר אז ברחוב "מערקאטור" מס' 108, מול בנין בית הכנסת, כשגשר מסילות הברזל של הרכבת מפריד בין ביתו לרחוב "אסטען". לפתע הבחין הגאון זצ"ל בעשן רב המיתמר ועולה מבנין בית הכנסת ומתנשא לגובה רב. הוא לא איבד את עשתונותיו, ומיד הזעיק את המכבי אש, כשהוא בעצמו לא חשב פעמיים ובחירוף נפש יצא בריצה למקום, ונכנס לתוך הבנין בנסיון להציל ספרי תורה
יש לציין, כאשר התקשרו לספר את דבר השריפה לראש קהילתנו הר"ר שלמה קלאגסבאלד ז"ל, הוא התעלף במקום מרוב צער והלם. אנשים התחילו לנהור למקום, ובלב קרוע וכאוב ראו את הכבאים מנסים להשתלט על האש המשתוללת בכל עוזה. רק לאחר שהצליחו לכבות את השריפה, התגלה גודל החורבן, כשעיקר ההיזק נגרם ל"בית המדרש" שבקומה א' בקדמת הבנין, שלדאבון רב נשרף כליל עם ספרי תורה וספרי קודש, הביהמ"ד נהפך לפיח ואפר רח"ל. מנגד, "בית הכנסת" כמעט ולא ניזוק מעצם השריפה, עיקר ההיזק לביהכ"נ נגרם מהכבאים שהתיזו מים מאחורי הבנין לתוך ההיכל כדי למנוע את התפשטות האש
כמובן שבעקבות השריפה יצא חלק גדול מהבנין מכלל שימוש, ולא יכלו להמשיך להתפלל בביהמ"ד. בהנהלת הקהילה החלו דיונים קדחתניים מה לעשות, לדוגמא היה דיון אולי בכלל לא כדאי לחדש את הביהמ"ד (שבקומה א'), אולי עדיף לרכוש בנין במקום אחר. מה גם שהיו בעיות עם הביטוח, לא הכל היה מבוטח כראוי, ועוד דיונים כאלו. לבסוף הוחלט שהולכים על פרויקט גדול של שיפוץ הביהמ"ד, ובנוסף לזה לספח עוד בנין, וגם לחדש את הכל. העבודות החלו בסביבות חנוכה תשכ"ד, ונגמרו רק בסוף החורף של שנת תשכ"ה. כמובן עיקר מטרת העבודות היתה הביהמ"ד שעבר שיפוץ וחידוש ממסד ועד הטפחות. אבל כאמור לא רק זה.
משמאל של בנין ביהכ"נ, הבנין של אסטען מס' 42 היה שייך עד אז ל"אגודת ישראל", בנין זה נתרם להם בשנת תרצ"ה ע"י הנדיב ר' שכנא ריכטער ז"ל יו"ר דקהלתנו. (בדרך אגב כדאי לציין, שלאחר השואה במשך שנים רבות, ה"נשי ובנות אגו"י" השתמשו גם הם בבנין ביהכ"נ, בצד הימני, איפה שהי' דירת מרן הרב ראטטענבערג זצ"ל הי"ד, וגם למטה באותו בנין, עד שעברו לרחוב וואן לעריוס 22, איפה שהי' אח"כ ה"כולל אברכים")
כעת בשנת תשכ"ד לצורך הרחבת בנין ביהכ"נ הגיעו הנהלת הקהלה והנהלת אגו"י להסכם, שהקהלה תרכוש בנין אחר עבור האגודה, ובעקבות זאת תוכל הקהילה לקבל לידיה את בנין מס' 42, ולספחו לבנין ביהכ"נ. ואכן בעקבות אותו הסכם, רכשה הקהילה עבור האגודה את הבנין ברחוב לאמוניערע 67
הבנין של מס' 42 הרסו כליל, ובנו בנין חדש, שבקומת הקרקע תוכנן "קידוש-זאהל" לביהכ"נ, בקומה א' - "קידוש-זאהל" לביהמ"ד, ובקומה ב' הגדילו את העזרת נשים של ביהמ"ד
גם הצד הימני של בנין ביהכ"נ (רח' אסטען מס' 45), איפה שיש למטה "חדר שני" של ביהכ"נ, ולמעלה ה"חדר שני" של ביהמ"ד, שופץ וחודש. (לדוגמא, עד אז הוצרכו בקומה א' לעבור את ה"חדר שני" כדי להגיע לביהמ"ד, ואז שינו את זה ובנו את הקירות של הפרוזדור שקיימת היום בין הביהמ"ד לחדר שני)
החזית של הבנינים, הן מימין והן משמאל חודשו לגמרי, שייראה מבחוץ כמו חזית הבנין המרכזי, חזית של אבן טבעית
היכל בית הכנסת הגדול, שכאמור סבל מהיזקות של התזת מים, עבר סיוד ורענון, גם בנו אז "בימה" חדש של שיש (עד אז היתה הבימה של עץ), ורכשו ספסלים חדשים
בזמן השיפוצים, כמעט ולא הוצרכו להפסיק את סדרי התפילות בהיכל בית הכנסת, בניגוד למתפללי בית המדרש שהוצרכו לעבור למקום חלופי, ובמשך שנה וחצי התפללו בשבתות באולם שע"י ביה"ס "יסודי התורה", וכאמור בחורף שנת תשכ"ה חזרו להשתמש בבנינים המחודשים ברח' אסטען.
*
על אף שבשנים שלאחר מכן, החל ציבור המתפללים בבית הכנסת הגדול להיות פוחת והולך, מחמת כמה סיבות שהשתלבו יחד, באותה תקופה החלו יהודים רבים לעבור להתגורר באיזור אחר בעיר - בצד השני של גשר הרכבת, וגם נפתחו עוד בתי מדרשים בעיר שמשכו אליהם את הדור הצעיר, וכדומה, עם כל זה נשאר ה"בית הכנסת" למקום מרכזי של התאספות תושבי העיר לשבטיה ולגווניה, כמו בדרשות מרן הרב בשבת שובה ושבת הגדול, בעצרות תפילה והתעוררות, הספדים על חכם שמת, וכדומה
גם יש לציין, הביקורים של גדולי וצדיקי הדור, אשר רבים מהם הופיעו, וחלקם אף התפללו תפילות שב"ק, בבית הכנסת הגדול, עקב הקהל הגדול שהתאסף לכבודם. ביניהם הופיעו כ"ק אדמו"ר ה"דברי יואל" מסאטמאר זצ"ל שנשא דרשה לפני קריאת התורה, והתפלל שם תפילת מוסף, כ"ק אדמו"ר ה"שפע חיים" מצאנז-קלויזנבורג זצ"ל שמסר שיעור חומש-רש"י בבית הכנסת, והתפלל שם בשב"ק, כ"ק אדמו"ר רבי שלמה מבאבוב זצ"ל התפלל שם בשב"ק, ונשא מדברותיו במוצאי שב"ק לרגל הכנסת ספרי תורה, הגאון רבי אהרן לייב שטיינמאן זצ"ל שהופיע בבית הכנסת בביקורו בעירנו. גם התפללו שם בשבתות, כ"ק אדמו"ר ה"ברך משה" מסאטמאר זצ"ל, כ"ק אדמו"ר ה"ישועות משה" מויזניץ זצ"ל, ויבלח"ט כ"ק אדמו"ר מבעלזא שליט"א, כ"ק אדמו"ר מסאטמאר שליט"א, כ"ק אדמו"ר מצאנז שליט"א מסר שיעור חומש-רש"י בבית הכנסת, ועוד גדולים וצדיקים
יש לציין, שבאותם שנים, היוה ה"בית המדרש" שלמעלה, מקום מרכזי לתפילות ועריכת שולחנות של רוב האדמורי"ם וגדולי ישראל שביקרו בעירנו
תודה וקול זמרה" (ישעי' נא,ג), במהרה בימינו אמן
The restoration of the shul
About 25 years ago, after standing for nearly 80 years, the shul started showing some serious signs of wear. The kehile understood that if they were to continue using the shul on a regular basis, they would need to overhaul it completely.
The obvious question was where would the funds come from.
The kehile knew that the only way to secure government funding was by designating the shul as a 'Beschermde monument'. The result being twofold, one that the shul would not be allowed to be demolished and more importantly, the kehile would be able to precure funding for upkeep and restoration.
The application was submitted in 2001 and was improved in December 2003. In the approval the city council sited " This is the only religious structure built in the Art Noveau style, and holds great significance as an integral part of the city's Jewish history."
After a while, the state of the Shul's infrastructure seriously deteriorated to the state of having to put buckets to catch to water from the leaks that hat sprouted throughout the building.
In 2018 the Vaad Beis Hakneses was established, and began a lobbying campaign to get the government to fund the project. A couple of months later the government agreed to allocate funs for the restoration project.
While a majority of the funds were provided by the government, a sizeable amount came from the "Stichting Van Het Jodendoom Van Belgie".
The committee members poured heart and soul into the project, and around December of 2019 a contract was signed with the building company 'PIT Eiffage'. The architecture firm that was used was the Vanhecke & Suls which had experience working with Beschermde monumenten.
The restoration was projected to be completed after 2 years although in reality it took longer than 3 years to complete due to unforeseen circumstances including COVID.
Since the shul was now in listed historical site, great care had to be taken not to change anything, and to make sure it was completely restored to its original form.
The restoration process started by completely revamping the infrastructure of the building, including water, heating, electricity, etc. They then focused on the interior and façade of the building, overhauling it entirely from the ground up until its turrets.
Special care was taken when refurbishing the stain glass windows to get them back to their original state. Special experts were also brought in to restore the murals and paintings throughout the shul.
Great emphasis was put on the safety of the shul. This included installing bulletproof doors, alarms and cameras amongst many others. The furniture of the shul was also meticulously restored including the Aron Hakodesh, the Bimah,Amud, etc.
שיפוץ וחידוש בית הכנסת
לפני כ-25 שנה, כאשר סימני התיישנות החלו להראות אותותיהן בבנין בית הכנסת, לאחר שעברו קרוב ל-80 שנה מאז הקמתו - הגם שהבנין שופץ לאחר השריפה, בשנת תשכ"ד, גם מאז עברו בינתיים מעל 30 שנה - הנהלת הקהילה וגבאי בית הכנסת הבינו שאם ירצו להמשיך ולהשתמש בביהכ"נ, לא ירחק היום ויצטרכו לשפץ ולחדש את הבנין מהמסד ועד הטפחות, אבל דא עקא מה שכל בר דעת מבין שפרויקט כזה עולה הון תועפות, וללא מימון חיצוני, קרי: ממשלתי, זה לא יהיה מעשי.
אלא שלזכות במימון ממשלתי, נצרך קודם שתתקבל אצלם החלטה שהמקום הוא Beschermd monument, דהיינו שיש להם ענין שהבנין הזה ישָמר מחמת ערכו ההיסטורי וכדומה, וזהו לטב ולמוטב, מצד אחד יֵאסר מכאן ואילך להרוס את זה, אבל מצד שני יתאפשר לקבל סיוע לשמר ולתחזק אותו.
יו"ר דקהלתנו הבלתי נשכח הר"ר שלמה קלאגסבאלד ז"ל התנגד בשעתו להגיש בקשה כזו לממשלה, מחשש שהן יכפו עלינו להפוך את בית הכנסת למקום תיירות ח"ו.
למעשה בשנת תשס"א הוגשה בקשה כזו לממשלה, שלא מטעם הקהילה, ואכן בחודש כסלו תשס"ד (4 דצמבר 2003 למנינם) אישרה הממשלה את הבקשה וקבע את הביהכ"נ כBeschermd monument, בנימוק החלטתה כתבה הממשלה: "זהו המבנה הדתי היחיד שתוכנן ב'אר-נובו' (-סגנון אומנות שעל פיו נבנה חזית בית הכנסת), בנוסף, בית הכנסת מהווה מרכז חשוב של התרבות היהודית והחשיבה היהודית".
מאז עברו עוד כמה שנים, בינתיים מצב בית הכנסת הלך והחמיר, חוץ ממצבו הכללי של הקירות, התשתיות, הריהוט וכדו', נתהווו בעיות גדולות מהגג והקיר הימני שמרוב ימים ושנים ועקב פגעי מזג האויר לא היו עמידים נגד גשמים, בימות החורף ניתך מטר לתוך ביהכ"נ, והצריכו להעמיד דליים לקבל את המים, המצב נעשה בלתי נסבל, ולא היה לכבוד בית ה'.
נציגי הקהילה החלו בהשתדלויות אצל השלטונות כדי שיסכימו להקציב את הסכום הנדרש עבור שיפוץ וחידוש הבנין. הגבאי הותיק של בית הכנסת הגדול, הר"ר יונה הערץ פעפערמאן הי"ו, ואתו עמו הר"ר פנחס א. קארנפעלד הי"ו, יו"ר כבוד דקהלתנו, השליכו את עצמם מנגד לצורך מטרה קדושה זו, השתדלו והפעילו את קשריהם הן אצל הממשלה הפלמית, והן אצל העירייה. קשיים ומכשולים שונים נעמדו בדרכם. אך בחסדי ה', בחודש אדר א' תשע"ו, הושג סוף סוף האישור המיוחל.
אך לאחר שהחלו להתעניין בקבלני עבודה, התברר שהאדריכל שהעריך את התקציב עבור השלטונות, לא העריך נכונה, והסכום שאושר היה רק כמחצית ממה שנדרש בפועל, ולאור זאת לא יכלו להתקדם במשך זמן רב. או אז בשנת תשע"ח, הוקם "ועד בית הכנסת", על חברי הועד נמנו הר"ר בנימין פפנהיים הי"ו, הר"ר אלי' מאנדל הי"ו, הר"ר אלי' פלוטשעניק הי"ו מחברי ועד הקהלה, ועמם הר"ר יונה הערץ פעפערמאן הי"ו גבאי ביהכ"נ, והחזן הר"ר יוסף רויטנבארג הי"ו.
חברי הועד נכנסו שוב בעובי הקורה, ואחרי השתדלויות מרובות, ולאחר דחיות חוזרות ונשנות, כשהם לא מרפים ממאמציהם, אושר התקציב המעודכן, זה היה בחודש אדר תשע"ח.
רוב הסכום הגיע מהממשלה הפלמית ועוד חלק מהעירייה, סכום שהסתכם בכמה מליוני אירו. גם יש להזכיר לטובה את ה Stichting van het Jodendom van Belgieשהשתתפו בסכום נכבד. למרות התמיכות הללו, עוד נשאר סכום לא מבוטל שהקהילה הצריכה לגייס. לאחר שכאמור חלק הארי מהתקציב סודר, החלו הפעולות הממשיות לגשת לעבודה.
חברי הועד השליכו את נפשם מנגד במשך כמה שנים במסירות נפלאה, יומם ולילה לא ישבותו, לכל עבודת הקודש של שיפוץ וחידוש בית הכנסת, עד שזכינו לראותו ביופיו ובהדרו כיום הזה, ועל זה מגיע להם הוקרה והערכה מרובה, תהא משכורתם שלימה מעם ה' אלקי ישראל.
בעז"ה בחודש חשון תשע"ט נחתם בשעה טובה החוזה עם החברה הקבלנית PIT Eiffage שנבחרה לצורך עבודת השיפוץ, ובחודש שבט אותה שנה החלו עם העבודה. עבודת האדריכלית הפקידו על החברה Vanhecke & Suls, שלהם נסיון רב בפרויקטים של Beschermde monumenten. מלכתחלה היתה ההערכה שזה יקח כשנתיים בערך, אבל למעשה העבודות התארכו ליותר משלש שנים עקב כמה עיכובים שנוצרו במשך הזמן, הן ע"י התפרצות מגפת הקורונה בשנת תש"פ, והן ע"י בעיות והוצאות לא צפויות שצצו בעבודה מסוג זה.
היות שכאמור הבנין נקבע ע"י השלטונות כBeschermd monument, ולאור זאת אושרו התקציבים הנדרשים, היתה הדרישה מצדם, שחברת הבניה יעשו את הכל כדי לשמר את הבנין ותכולתו במקוריותו, לא לשנות שום דבר הן בחזית הבנין והן בפנים ההיכל, ואפילו הספסלים וכו' הכל צריך להישמר כפי שהיה. לאור זאת היתה החברה צריכה לעבוד בזהירות מירבית בכל פרט ופרט, ומומחיות מיוחדת נדרשה האיך לשפץ את הכל עם הטכנולוגיה המתקדמת שבימינו, ובד בבד לשמר ולא לקלקל את מה שנבנה לפני כמאה שנה.
יש לציין שבמשך השיפוץ התעוררו מדי פעם שאלות הלכתיות שונות, וחברי "ועד בית הכנסת" העלו את כל שאלותיהם וספקותיהם בפני חברי הבד"ץ דקהילתנו, שדנו בהם בכובד ראש והורו להם את הדרך אשר ילכון ואת המעשה אשר יעשון בכל פרט ופרט.
ונתאר קצת את שלל העבודות שנעשו, ראשית חידשו לגמרי את כל תשתיות הבנין, דהיינו כל מערכות החשמל, צינורות המים הקרים והחמים, מערכות החימום, בוילער'ס חדשים במרתף, צינורות ו"קוימען" חדשים לגמרי, הביוב וצינורות ניקוז מי גשם, הכל חודש לגמרי.
לגבי חזית הבנין, תיקנו את כל הפירצות, מילוי חורים וכדומה. כל חזית הבנין עד המגדלים שלמעלה, ושאר הקירות עברו שיפוץ יסודי של תיקון וחיזוק, קילוף ונקיון, עד שנוצר מראה חדיש ורענן. יצקו קירוי חדש לגג שמכסה את כל הבנינים, והחלפת כל הכיפות לחדשות. עבודה מיוחדת נדרשה עבור שיפוץ וחידוש חלונות הבנין, בפרט החלונות הצבעוניים שהוצרך לשמרן במקורן.
תשומת לב מיוחדת נתנו לבטיחות הבנין, אכן דלתות הכניסה החיצוניות נשארו על מקומן, אבל בהמשך הכניסה הותקנו דלתות שניות מוגנות ירי, כל הבנין צויד בכל אמצעי האבטחה, מערכות אזעקה והתראת חירום.
בפנים הבנין, חידוש ושיפוץ לגמרי של כל הקירות והרצפות, סיוד ורענון מחדש של כל הציורים בתוך בית הכנסת, שהוצרכו לזה מומחים מיוחדים. שיפוץ ורענון של כל הנברשות והפמוטים הי' פרויקט לכשעצמו. כל ספסלי ביהכ"נ עברו טיפול מיוחד של תיקון, חידוש והברקה. אותה עבודה נצרכה גם על ארון הקודש, ארוני הספרים, וכל חלק שהי' מורכב מעץ. הבימה, העמוד, ומדרגות ארון הקודש שהם מאבני שיש, קיבלו את הטיפול הראוי להם. כמובן בנוסף להיכל בית הכנסת שקיבל עיקר תשומת הלב, שיפצו וחידשו כל חדר וחדר שבבנין, ממסד ועד הטפחות.
במשך תקופת השיפוץ, עברו מתפללי בית הכנסת הגדול להתפלל בהיכל התורה "אור החיים" שברח' זורנבורג, שהואילו בחפץ לב להעניק את המקום למשכן זמני עבור תפילות שב"ק ויו"ט, תשואות חן להרב ישראל שטרולי הי"ו. מתפללי בית המדרש הגדול, עברו להתפלל ב"אולם השמחות" הצמוד לבנין ביהכ"נ.
The Chanukas Habais
On the second day of selichosכ"ב אלול תשפ"ב 2022, once the restoration work was completed, a grand inauguration ceremony took place honoring the completion of the shul. A joyous procession taking the Sifrei Torah back to the shul set out from the home of the Moro D'asro accompanied by music and dancing. Once the Sifrei Torah were brought into the shul the Rav Shlitah spoke in honor of the event. After the Rav's drosho a lavish Lechaim was then served to those assembled. was then served to those assembled.
That year Rosh Hashono the shul welcomed its mispalelim once again.
On ט"ז אייר תשפ"ג , 2023, an appreciation event honoring members of government was held in the shul. A wide array of dignitaries was present, including the prime minister, members of parliament, the mayor of Antwerp, ambassadors, and many others. Many of the dignitaries got up to speak to those assembled, moving many with their words of solidarity towards the Jewish community. ט"ז אייר תשפ"ג , 2023, an appreciation event honoring members of government was held in the shul. A wide array of dignitaries was present, including the prime minister, members of parliament, the mayor of Antwerp, ambassadors, and many others. Many of the dignitaries got up to speak to those assembled, moving many with their words of solidarity towards the Jewish community.
May we merit on seeing Moshiach speedily in our days, OMEIN.
מעמד חנוכת הבית והחזרת ספרי תורה
לאחר גמר השיפוצים, כשהיכל בית הכנסת כבר התנוסס בכל יפיו והדרו, התקיים "מעמד חנוכת הבית והחזרת ספרי תורה" בקול רנה ותודה והמון חוגג, ביום א' דסליחות, כ"ב אלול תשפ"ב. תהלוכה חגיגית עם הספרי תורה יצאה ברוב עם הדרת מלך בתופים ובמחולות, מבית מרן הרב שליט"א ברחוב בעלגיליי, לעבר בית הכנסת הגדול. הספרי תורה הוכנסו לביהכ"נ מתוך שירים וריקודים כנהוג, ומרן הרב שליט"א נשא דברים לכבודה של תורה. הושמעו פרקי שיר וחזנות, והוגש כיבוד ושתיית לחיים לכבוד המאורע.
וב"ה לקראת ראש השנה תשפ"ג נפתחו שוב שערי בית הכנסת לתפילות ברוב עם. בשבת שובה תשפ"ג - אחרי הפסקה של כמה שנים - שוב התאספו כל בני הקהלה, מכל העדות והחוגים, לשמוע את דרשת המרא דאתרא שליט"א. ומאז מתקיימים שוב מדי תקופה כינוסי קהל ועצרות תפלה, כשציבור תושבי עירנו יצ"ו מתאספים כאיש אחד בלב אחד לעורר רחמי שמים ולשמוע דבר ה', בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל.
ביום א' פ' בה"ב, ט"ז אייר תשפ"ג, התקיים בביהכ"נ מעמד הוקרה וכבוד למלכות, הן מחמת הכרת הטוב על חלקם במימון השיפוצים, והן מתוך מטרה לעתיד כדי לרקום קשרים עם רמי דרג המדיני שבבלגיה, בשביל פעולות הקהלה החשובים לחיי הישוב היהודי בבלגיה בכלל ובאנטווערפען בפרט. רבים מרבי הדרג בבלגיה נטלו חלק באירוע, ובראשם ראש הממשלה, שרים רבים ועוזריהם, ראש עיריית אנטווערפען והרבה מחברי העירייה, ראשי המשטרה, שגרירי מדינות, ומסביבם מאות מתושבי העיר ובראשם רבני הקהלה אשר הגיעו לחלוק כבוד למלכות אשר אנו חוסים בצילה. במשך המעמד נשאו דברים שורת נואמים, אשר ריגשו את הקהל בדבריהם, וגרמו לקידוש ה', כשבלב כולם תפלה לשוכן במרומים ש"יטה לב המלכות ושריו ויועציו עלינו לטובה" עדי נזכה בקרוב לעלות לציון ברינה אכי"ר.
ונסיים בדברי חכמינו ז"ל במסכת מגילה (כט,א): "תניא רבי אלעזר הקפר אומר, עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל שנאמר (ירמיהו מו) "כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא", והלא דברים קל וחומר, ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה נקבעים בארץ ישראל, בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהן תורה על אחת כמה וכמה". יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ושם נעלה ונראה עם "בית הכנסת הגדול" שייקבע שם, "כי נחם ה' ציון נחם כל חרבתיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה" (ישעי' נא,ג), במהרה בימינו אמן.
